"אני סחבתי את אותה אישה שלוש דקות, אתה סוחב אותה כבר שעות ארוכות"

            מאמר המערכת של הארץ היום משווה בין טניה רוזנבליט, שסירבה לעבור אחורה בנסיעת האוטובוס מאשדוד לירושלים, לבין רוזה פארקס, שלחמה כנגד ההפרדה הגזעית בארה"ב בשנות החמישים.

            מחד, כמאמר המשורר הקדמון, נשים הן בהחלט השחורים/ות של העולם. מאידך, חילונים הם בהחלט לא השחורים של ישראל, ולמעשה קצת להפך.

            כמסורתי, נראה לי שגם החילונים וגם החרדים מטעים מעט בדיון המתקיים כעת סביב הדרת נשים:

            מחד, התביעה החרדית להפרדת גברים ונשים בעוד ועוד תחומים אינה נטועה בהכרח בכל חלק של המסורת היהודית, והיא מציינת פחד מתגבר מכוחן של נשים ומנוכחותן במרחב (גם בתוך הציבורים הדתי והחרדי עצמם העוברים תהליכים פנימיים של שינוי (ועם הפרדוקסליות שבה נשים חרדיות הן לעיתים אלו שעובדות, מפרנסות, יוצאות מן הבית יותר ולומדות לימודי חול)), לצד מחשבה המאמצת יותר ויותר את מודל ההפרדה (שהוא מודל כלל ישראל ולא רק חרדי), מתוך הניסיונות (המוצלחים מבחינת החרדים) ליצור מרחבים עצמאיים (בתי-ספר ושכונות, ועתה הניסיון להפרדה בקווי אוטובוס), ומתוך הפחד שלהם מהמרחב הציבורי (הנשלט על-ידי החילונים, ואכן מכיל לפעמים רכיבים קשים לעיכול לא רק לחרדים, אלא גם למי שסתם חרד לחינוך ילדיו), ותוך המשך של המגמה החרדית בהלכה, הדוחה את הגישה המסורתית "כוחא דהיתרא עדיף", ומעדיפה את צבירת כל החומרות כולן יחדיו, כדי להתמודד עם חרדת אפשרות הטעות.

            ההפרדות הללו, הבאות מתוך הדיונים בצניעות ובדיני ערווה, גם הולכות ומאמצות זיהוי גורף של נשים ומיניות, שאומנם תמיד היה חלק מהשובניזם ומן הפחד מנשים, אבל הוא הולך ומקצין, תוך ניתוק גברים ממיניות, ותוך ניתוק נשים מכל מה שאינו מיניות. בפרדוקסליות של תהליך זה נוגע המשל הבודהיסטי הידוע: שני נזירים קרבים לנהר לעבור אותו, ואישה מבקשת מהם עזרה כדי לעבור; הצעיר מסרב לה והמבוגר סוחב אותה על כתפיו לגדה השניה של הנהר; רק לאחר מספר שעות פונה הצעיר אל הנזיר המבוגר ממנו בשאלה: "איך סחבת את אותה אישה, הלא נזירים אנחנו וצנועים"; תשובת המבוגר: "אני סחבתי את אותה אישה שלוש דקות, אתה סוחב אותה כבר שעות ארוכות".

            המודל החרדי ששבר את אידיאל "כלל ישראל" עוד באירופה (ובמובן זה ויתר על אידיאל הערבות ההדדית של הקהילה היהודית כקהילת מיעוט בגולה) מתחזק עתה לא בגזרות החרדים-חילונים (או רפורמים) שבהן פעל בעבר, אלא בגזרת הגברים-נשים מתוך אותו היגיון של הפרדה, היגיון שככל שהוא מקצין גם מתקרב אולי אל נקודת השבר הפנימית של עצמו: מה אדם צריך לחשוב על בנות משפחתו? על רופאה שהוא יאלץ שתטפל בו?

            כיהודים מסורתיים אנחנו זוכרים שהיהדות היא דבר משתנה (ולא "חדש אסור מן התורה"), שלמסורת יש את הכלים לתקן את עצמה (כמאמר מאיר בוזגלו), שהחרדיות היא תופעה צעירה (כמו החילוניות, וכמובן שגם כמו המסורתיות עצמה והדתיות הלאומית), ושבמסורת תמיד התקיים המתח, שאי אפשר לפתור אותו, בין החיים עצמם לבין הציוויים למיניהם, והציוויים לא תמיד מכניעים את החיים.

            מאידך, ההצבעה החילונית על החרדים כקבוצה העיקרית שפוגעת בזכויות נשים ומפלה אותן (כמו ההצבעה על הפליית מזרחים בחינוך ובשידוכין בחברה החרדית) היא לעיתים גם תרגיל בורגני נוח של טיהור המצפון (ואני מתכוון כאן למאמר המערכת של הארץ, ולא לנשים עצמן שנאלצות להיות מושפעות מן התביעות החרדיות, ושמוחות כנגדן).

            יש להתמודד עם מודל ההפרדה החרדי מבפנים ובמחוץ, כל עוד עושים זאת במקביל להתמודדויות הנוספות: מול תפקידו של הקפיטליזם בדיכוי נשים, הסובלות באופן קיצוני הרבה יותר מגברים מעוני; מול תפקידו של המיליטריזם בישראל בהדרת נשים ממרחבים ציבוריים חשובים (ואיני מתכוון להדרתן של נשים מקורסי טיס – ובמובן זה מאבקים כמו של אליס מילר להצטרפותן של נשים לגברים מטילי הפצצות מטילה פצצה על הפמיניזם), וביניהם התחום הפוליטי; מול תפקידה של התרבות הפופולרית (ה"חילונית" בתפיסתה העצמית) בחיפצון האישה; מול הדרת הנשים באקדמיה, בפוליטיקה וכו'.

            המאבק חייב להיות גם מעמדי, לדוגמא, לצד הדיון בקווי המהדרין ושאלת נוכחות נשים בשלטי חוצות בירושלים (עמדה יהודית המתנגדת לכל פסל ומסכה, ואינה מוכנה גם לצילומי גברים בשלטי חוצות ובעיתונות, היא לגיטימית בעיני). אחרת הוא דיון ב"אחר" והתהדרות לא-אמיתית ב"נאורות" של ה"עצמי" בלי בחינה עצמית. מאבק על מקומן של הנשים (שכמובן אינו רק מאבקן של הנשים, ושעל הגברים להצטרף אליו), צריך במובן זה להיות כולל, הן מצד הובלתו, על-ידי נשים מכל הציבורים, והן במאבקו נגד הדרתן של נשים בכל המרחבים – וצמצומו למאבק חילוני מול חרדים (כפי שמתבטא במאמר המערכת של עיתון הארץ) מסוכן ליכולתו האמיתית לשנות את מציאות חיינו.

            כיהודים מסורתיים אנחנו זוכרים שחילוניות אינה תמיד סממן ל"נאורות", שהיא מכילה אינספור דיכויים בתוך עצמה (כולל של מסורתיים וחרדים), שאומנם עיניה פקוחות לראות כפייה דתית, אך לעומת זאת עיניה עצומות פעם רבות לראות כפייה חילונית (בשל תפיסתם של חילונים את עצמם, ותפיסתה של החילוניות את עצמה, כלא-קבוצה או לא-מגזר, כניטראלים, שקופים ואף אוניברסליים) וששיח המראות בין חרדים לחילונים גורר את שני הצדדים להקצנה שאינה כתובה בספר, כלומר שאינה כתובה בחיים.

            השיח הדיכוטומי החרדי-חילוני כולא כבר מספר עשורים את שני הצדדים בתודעת "אין פרטנר", כאשר כל צד גם רואה בכל אפשרות של שינוי בתוך הצד שלו ככניעה הצהרתית לצד השני; וכך, אף-על-פי שיש מי שאינו מסכים בפועל עם הקו של חלק מאנשי מחנהו, הוא נאלץ ליישר קו כלפי חוץ כדי שלא להיתפס כנכנע. וכך לדוגמא זוכות התביעות להפרדה בין גברים ונשים באוטובוסים כעת לתמיכה הרבה יותר גדולה במחנה החרדי ממי שבפועל תומך בהן; בפועל ברור לרבים ש"אין לדבר סוף", ושהפרדה גמורה אינה ריאלית במקומות רבים, כגון בתי-חולים וכגון התא המשפחתי עצמו. ההיחלצות משיח דיכוטומי זה, לצד מאבק נשים כנגד הדרתן בכל המרחבים, חייבים להיות חלק מן הפתרון.

            ובהערת אגב: שנאת החרדים החוגגת בארץ היא בסך הכל תוספת נאה לשנאת הערבים-מזרחים-רוסים-אתיופים-עובדים זרים שכבר חוגגת כאן מזמן. שנאת החרדים על-ידי חילונים היא סוג של פיתוח של האנטישמיות הנוצרית כלפי היהודים, שנאת החילונים המקבילה על-ידי החרדים היא סוג של פיתוח של השנאה היהודית כלפי הנוצרים.

פורסם גם בהעוקץ.

***

ארז פודולי מגיב לתגובתי למאמר המערכת של עיתון הארץ.

אנחנו לא מסכימים בכמה וכמה נקודות:

בהחלט יש אפרטהייד ישראלי שאינו חרדי, ועצם העובדה שהחרדים מצהירים על רצונם בהדרת נשים ואילו הקפיטליזם מתהדר בליברליות ולמעשה פוגע קשה הרבה יותר בנשים אינו פותר דבר (להפך – קשה יותר להיאבק בנסתר, והפגיעה הכוללת של הקפיטליזם במעמד הנשים ובשיוויון בין המינים אינה קטנה מהפגיעה החרדית, כנראה להפך).
מלבד זאת דווקא ארז מאמץ עקרון הפרדה מוחלט, שיעשו במרחבים שלהם מה שהם רוצים, אבל לא במרחב שלי – "של מי המדינה הזו, לעזאזל" הוא שואל, ומכוון לכך שהיא של הלא חרדים – כל כך הרבה אפרטהייד עשו הלא-חרדים מהשאלה של מי המדינה הזו לעזאזל, שגם לקריאה הזאת אני לא מצטרף – ואני ממשיך לחשוב שהעימות עם מודל ההפרדה, החרדי, החילוני, הישראלי, היהודי, בין גברים לנשים, בין יהודים לערבים, בין עניים לעשירים, צריך להתקיים בכל המרחבים, כדי לשנות זאת באופן יסודי.

***
אלי ברקת במאמר חשוב "שירת נשים – שפתיה נעות וקולה לא ישמע?!" מביא כמה מקורות חשובים להקשר של דיוננו:

אלי ברקת מצטט מדברי הרב יוסף משאש ב"אוצר המכתבים", כאשר פסק במרוקו שבדור זה אפשר לבטל מנהג כיסוי הראש לנשים:
"ואין הרהור ברגיל, וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה אלפי נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם ליבו להן, והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר".

עוד מצטט אלי ברקת מדברי הרב משה פיינשטיין ב"אגרות משה" שיש להתיר נסיעה בתחבורה ציבורית מעורבת:
"הנה, מצד נגיעה ודחיפה בנשים, אין שום איסור, משום שאין זה דרך תאווה וחיבה… אם יבוא לו הרהור, יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה, שהיא 'איילת אהבים ויעלת חן'".

ועוד הוא מביא מדברי חנה קהת, מייסדת ומנכ"ל קולך, ומגיב עליהם:
"חנה קהת… הסבירה כי ההקשר בו נאמר "קול באישה ערווה" הוא "איסור שמתייחס לאופן ההסתכלות, כאשר הסתכלות מינית, היינו מבט חודר שמוגדר היום כ'מבט מחפיץ' המתייחס לאישה כאובייקט מיני, אסור… להתבונן כך אפילו באמצע של אישה". האיסור הוא על הגבר להביט באישה כעל אובייקט מיני או להקשיב לאישה כאל אובייקט מיני. שלא הקול בעצמו הוא ערווה, אלא ההרהור הוא הערווה".

ועוד הוא מביא מהרב יוסף משאש ב"אוצר המכתבים" על שאלת קול באישה:
"דע בני כי יש מבוכה גדולה בזה… והעיקר בזה הוא כי דבר זה לדעת רוב הפוסקים הוא רק מדרבנן, ודווקא קול שיר, ודווקא אשת איש, וברדיו מותר אם אינו מכירה, ואם כבר מתה מותר אפילו במכירה, ועתה קשה להיזהר בזה, ומי שיוכל ליזהר תבוא עליו ברכה".