שמחת הדגים בנהר: ג'ואנג דזה ודן דאור

ביקורת על "הספר האמיתי של פריחת הדרום" של ג'ואנג-דזה

הספר האמיתי של פריחת הדרום, ג'ואנג-דזה, תרגם מסינית והוסיף הערות ומבואות: דן דאור, חרגול הוצאה לאור, עם-עובד, תש"ע, 2010.

על כריכת הספר הזה, המופלא, של אחד מגדולי היוצרים וההוגים בכל הדורות, לא מוזכרת העובדה שהרקתו מן הסינית אל העברית היתה מלאכת התרגום האחרונה בחייו של דן דאור. בהתאם לאופיו של דאור עצמו, וגם של ג'ואנג דזה הדאואיסט, אין לערב את כאב המוות האנושי, החד-פעמי, עם החגיגה הפואטית הנצחית הממתינה לקורא בספר. כלומר, יש לערבב, כמובן, חיים ומוות, חד-פעמיות ונצחיות, חגיגות פואטיות וכאב אנושי, אבל לא בדרך כבדת-הראש והקודרת שבה אנחנו נוהגים לעשות זאת כאן, בעברית.

זכינו שדן דאור יספיק לסיים את תרגום הספר ועריכתו לפני מותו, ואולי אף אין סימבולי מכך שזהו הספר האחרון שהעניק לנו דאור בלבוש עברי, כיוון שספר זה הוא אולי הקרוב ביותר לרוחו מכל הספרים שתרגם, לרוח ולנפש הסינית אשר ביקש להביא אל העברית. באישיותו של דאור היו צדדים רבים, מגוונים, וכאן יקצר המקום לפרוש את כולם, ועל כן אזכיר רק את פרוייקט החיים הסיני שלו, שהתפרש על פני עשורים ארוכים של לימוד, מחקר ותרגום, בהם תיווך את הפילוסופיה הסינית (בעיקר הדאואיסטית) לעברית, בתרגומיו ל"ספר הדאו" (יחד עם יואב אריאל, הוצאת חרגול ועם עובד, 2007) של לאו דזה, לליה דזה (כתר, 1982) ולמנג דזה (מוסד ביאליק, 2009), בהם הציג לקורא העברי את השירה הסינית הקלאסית ("108 שירים", הוצאת חרגול ועם עובד, 2001), ובהם הביא לפני קהל הקוראים בישראל פרוזה סינית מגוונת: "פרחי גיהינום קטנים: מבחר הסיפור הסיני במאה ה-20" (ספרית הפועלים, 1982), "המלומד והזונה: מבחר סיפורים סיניים ישנים וישנים מאוד" (כתר, 1995), "בינתיים" (שוקן, 2002), "מחצלת הבשרים" (הוצאת חרגול ועם עובד, 2005), "קורותיו של שו' סאן-גואן, סוחר דם" (עם עובד, 2007).

לא אפריז אם אומר שקשה לחשוב סינית בישראל ללא דן דאור, ושמאמץ תיווך זה שלו, יחד עם מתווכים נוספים, הביא למעשה למפגש ההיסטורי המשמעותי הראשון של התרבות העברית והיהודית עם זאת הסינית, מפגש תרגומי שהיה בו מימד חדשני, חתרני ומרענן, דווקא בשל כך שהוא נשען לעיתים על תרגום טקסטים רחוקים בני אלפי שנים, מפגש אשר הציע לתרבות העברית-ישראלית דרך של פתיחות ושל התבוננות אחרת על החיים.

ועתה, בתרגום השלם שהעמיד דאור לספרו של ג'ואנג דזה, הוא הציב אתגר חדש דווקא לפני אלו שעקבו אחר הדרך הדאואיסטית בעברית, והכירו, למשל, את המבחר הנפלא שעשה יואל הופמן לג'ואנג דזה ("קולות האדמה", הוצאת מסדה, 1977). כבר בסינית הספר הוא מעין אנתולוגיה, המיוחסת לג'ואנג דזה בן המאה הרביעית לפני הספירה, אך מקובל על החוקרים שחלקים גדולים ממנה אינם שלו. המבחר של הופמן יצר דמות שלמה וחיה של אותו ג'ואנג דזה, אשר דיברה על הסתירות במציאות, על פרדוקסליות הקיום ועל פריעת כל סדר רציונלי (או אחר) קיים. עתה, בקריאה בספר השלם, אנחנו נאלצים לגלות כי גם דמותו של ג'ואנג דזה, המורה והחכם, מטשטשת בתוך כל הסתירות, הפרדוקסים ופריעת הסדר (או כדבריו: "לחכם אין שֵם" (23)).

כך אנחנו יכולים למשל לפגוש בסוף הספר ניסיון חיצוני להגדיר זרמים בפילוסופיה הסינית, ובין השאר את ג'ואנג דזה: "בטענות הריקות שלו, המילים שלוחות הרסן, המשפטים חסרי השחר, הוא אולי הגזים לעיתים, אבל מעולם לא התעקש על עמדה מסוימת, ולא ראה את העולם מנקודת המבט האחת הזאת. הוא האמין שהעולם שוקע בבוץ ושאי-אפשר לדבר עליו במילים רציניות… לא התנשא על ריבוא הדברים… חי בשלום עם בני דורו ועם מה שמקובל עליהם. כתביו אמנם מצועצעים ופתלתולים אבל אין בהם נזק. דבריו אמנם מוזרים וסותרים אבל ראויים לעיון, שכן אין לוותר על הממשי שיש בהם… מעורפל! מסתורי! איש עוד לא ירד לסוף דעתו" (307-308).

מה היא הדרך, הדאו, העומדת ביסוד הפילוסופיה הדאואיסטית, שלאו דזה נחשב למייסדה, ושג'ואנג דזה, אשר היה אומנם שונה מאוד מן המורה הראשון באופיו הפתוח ובאישיותו הלא-קודרת, נחשב לממשיך הדרך הגדול בה? "דרך נהיית דרך משהולכים בה" (32) מסביר ג'ואנג דזה, כלומר היא קשורה בחוויה, ועל כן "הדרך… אפשר להנחילו אבל לא ללמדו במילים, אפשר לקבלו אבל לא לראותו" (65); הקושי בלימוד הדרך, הכוללת כל באין סוף (אותו ריבוא הדברים הסיני) אך גם אחדותית, מוליד את הצורך לדבר עליה בסתירות: "את הדרך אי-אפשר לשמוע, ובמקום להקשיב מוטב לסתום את האוזניים" (200); "את הדרך אי-אפשר לראות, אם רואים זה לא זה; את הדרך אי-אפשר לדבר, אם מדברים זה לא זה. אתה יודע שמי שצר את הצורות אין לו צורה?" (202).

איפה נמצא הדרך? "אין מקום שהוא לא נמצא… הוא נמצא בצרצר ובנמלה… הוא נמצא ביבלית האורז… הוא נמצא באריחי חרס… הוא נמצא בחרא ובשתן" (200); "הדרך מצוי בכל. התפצלות והתגבשות, התגבשות והרס… רק כאשר הצורה מידמה לחוסר צורה יש קביעות" (215). לכן בסופו של דבר "מי שעונה כששואלים אותו על הדרך… לא יודע את הדרך. גם מי ששואל על הדרך לא שמע על הדרך. בדרך אין שאלות, לשאלות אין תשובות" (202), וזאת מכיוון ש"לדרך אי-אפשר להתאים שם" (202), אין לה מהות. כל מה שאפשר הוא להיות בדרך כדרך חיים: "הדגים שוכחים זה את זה בנהרות ובאגמים, בני-אדם שוכחים זה את זה באמנויות הדרך" (70).

אופי הדרך קובע גם את אופי הידיעה אפשרית על אודות הדרך, המצטיירת כפרדוקסלית: "שמעת איך יודעים באמצעות ידיעה, עוד לא שמעת איך יודעים באמצעות אין-ידיעה" (46); "החכם, בכל אשר ישוטט, רואה בידיעה קללה" (60); "לא לדעת את זה – זה לדעת! לדעת – זה לא לדעת! מי יודע לדעת לא לדעת?" (202); "לדעת לעצור במה שלא יודעים זה השיא. מי ידע את הטענה שבאין מילים, את הדרך שבאין דרך?" (35). לדברי ג'ואנג דזה לאנשי קדם היתה הידיעה העליונה שאין להוסיף עליה, הידיעה ש"עוד לא התחילו להיות דברים… פחותים מהם היו אלה שחשבו שיש דברים, אבל עדיין לא התחילו להיות מחיצות. פחותים מהם אלה שחשבו שיש מחיצות, אבל עדיין לא התחילו להיות "זה" ו"לא זה". הגילוי של ה"זה" וה"לא זה" הוא הסיבה להתמעטות הדרך" (33).

ההבחנות שבני-אדם עושים במציאות ועסוקים בהן באופן אובססיבי, בין גדול לקטן, טוב ורע, הן מוטעות: "אין מתחת לשמים דבר גדול מקצה של שערה בסתיו, והר טאי קטן… השמים, הארץ ואני נולדנו יחד, וריבוא הדברים ואני הם אחד" (34); "כשמסתכלים מן הזעיר אל הגדול לא ממצים אותו, כשמסתכלים מן הגדול אל הזעיר לא רואים אותו בבירור" (149); "מנקודת המבט של הדרך, אין בדברים נכבד ונקלה" (150); "היקום ענק, אבל הוא לא חורג מתחומו של הדרך; פלומת סתיו היא דבר זעיר, אבל בלי הדרך היא לא תקבל את צורתה. כל דבר בעולם צף ושוקע, ולא מתקבע עד סוף חייו" (196).

הידיעה האנושית המתקבעת בתוך עולם צר והבחנותיו הצרות, הרחק מן ההשתנות המתמדת ומורכבותו האינסופית של העולם הרחב, ורואה באדם אמת מידה לעולם ולאמת, מובילה לחוכמה שהיא טפשות, לכן: "עם צפרדע בבאר אי-אפשר לדבר על הים הגדול… שכן היא כלואה בין קירות הבאר; עם יבחושי הקיץ אי-אפשר לדבר על קרח, שכן הם מוגבלים לעונה אחת; עם מלומד צר מבט אי-אפשר לדבר על הדרך, שכן הוא כבול לתורתו" (148). מה אם כן יכול לעשות אדם המבקש את הדרך ואת האמת, ומבקש לחלוף בעולם שלא כמו אותו מלומד צר? "ריק, דממה, שוויון נפש, שתיקה, אדישות, אי-עשייה – אלה הם פלס השמים והארץ, ממשות הדרך והסגולה" (119); על האדם לשכוח את המנהגים והמוזיקה, המוסר והצדק, השמחה והכעס, האהבה והשנאה, להיפטר משמיעה ומראייה, מגוף ומידיעה, ולנוע מעבר להבחנות אל אי-ידיעה, אי-רציה, להיות ריק ופשוט כתינוק, ולהסתפק במועט, וכמו ש"הגידרון המקנן בעובי החורש, די לו בענף אחד" (24), וכמו ש"החפרפרת ששותה את מי הנהר הצהוב, די לה בכך שתמלא את הבטן" (24), כך גם "אני, אין לי צורך בעולם" (24).

בניגוד לדעה הקדומה, מבהיר לנו ג'ואנג דזה, מה שנקרא מוסר בלבל ועיוות בשיממונו את החיים האנושיים, "השכלה אינה בהכרח ידיעה, חריפות אינה בהכרח חוכמה, ולכן החכם מקצץ בהן" (199). ומה שאדם נדרש לו הוא השכחה, לשכוח את עצמך, לשכוח את העולם, אבל "לשכוח את כל העולם – זה קל, לעשות שהעולם ישכח את עצמו – זה קשה" (131). התועלת של התרוקנות זאת לחיים ברורה: "מי שיכול להיעשות ריק ולשוטט בעולם, מי יוכל להזיק לו!" (177); "אם מחביאים את העולם כולו בתוך העולם כולו, אז אין לו איפה להיעלם" (65).

אחד הצעדים הבסיסיים של אותו ריקון ושכחה הוא הויתור על המילים, ההליכה מעבר למילים, זאת לאחר הלהג המרובה אשר "הטיל בלבול בעולם" (95); "שיא הדיבור הוא באין דיבור, שיא העשייה הוא באי-עשייה" (205); "ככל שנדבר כך נתרחק" (243); "אילו היה די במילים, היינו מדברים כל היום וממצים את הדרך, אבל אם לא די במילים, גם אם נדבר כל היום לא נמצה אלא את הדברים. הדרך הוא גבול הדברים, דיבור ושתיקה, לא די בהם לשאתו; לסברות יש גבול, והוא לא דיבור ולא שתיקה" (244); "אם אין מילים הכל שווה; מהשוויון עולות מילים שאינן שוות, מהמילים עולה שוויון שאינו שווה, ומכאן הביטוי "מילים ללא מילים". "במילים ללא מילים תדבר כל חייך ואף פעם לא תדבר, כל חייך לא תדבר ותמיד תדבר" (254); "לדעת ולא לדבר זה האמצעי להגיע אל השמימי, לדעת ולדבר – אל האנושי" (294).

ובכל זאת, יודע ג'ואנג דזה, קיים צורך אנושי במילים, צורך הקיים גם בפילוסוף עצמו, וגם הוא יודע כי באותה מידה שספרו הוא שער אל אמת הדרך, ואל ההליכה מעבר למילים, הוא גם חלק מן "הפטפוט הטרחני הזה" (210), אשר אין "די בו להציל את העולם" (210). על כן הוא יכול לומר בגאווה על דבריו: "אלה דיבורים מוזרים להפליא; אבל אם כעבור ריבוא דורות יימצא חכם גדול שידע לפרש אותם, זה יקרה כמו מבוקר עד ערב" (38). והוא יכול לספק הסבר פילוסופי לחוסר הצורך במילים לאחר שהובנו המילים, המסתיים בבקשה אנושית מכמירת לב: "מכמורת היא אמצעי לתפוס דגים, ברגע שתופסים את הדג שוכחים את המכמורת… מילים הן אמצעי לתפוס רעיונות, ברגע שתופסים את הרעיון שוכחים את המילים. איפה אמצא איש ששכח את המילים, כדי להחליף איתו מילה!" (252).

פרדוקס המילים מצוי גם בעיסוק בדרך עצמו, וגם בספרים: "מה שגורם לעולם לכבד את הדרך, אלה הם הכתבים, אבל הכתוב אינו אלא הנאמר, ובנאמר יש מה לכבד. מה שגורם לנו לכבד את הנאמר זו הכוונה, אבל הכוונה תלויה במשהו, ואת מה שהיא תלויה בו אי-אפשר למסור במילים. אבל העולם מכבד את המילים, ולכן מוסרים את הכתבים. אבל אף-על-פי שהעולם מכבד אותם, אני עצמי לא חושב שיש בהם מה לכבד. מה שעושה אותם נכבדים בעיני העולם אינו ראוי לכבוד" (127); על כן אמר חרש הגלגלים לדוכס הואן, בראותו שהוא קורא במילים של חכמים שמתו: "מה שאדוני קורא אלה הם השארית והמשקע של הקדמונים!" (128), והסביר: "עבדך רואה את הדברים מנקודת המבט של עיסוקו. כשאני מגלף את חישורי הגלגל, אם הם חלקים מדי, קל להכניס אותם, אבל הגלגל לא יציב. אם הם מחוספסים מדי, בשום מאמץ אי-אפשר להכניס אותם. לעשות שהם יהיו לא חלקים מדי ולא מחוספסים מדי, את זה חשים ביד ומרגישים בלב. יש פה איזשהו כישרון שהפה לא מסוגל לבטא במילים. אני לא מסוגל להסביר את זה לבני, ובני לא יכול לקבל את זה ממני. לכן אני ממשיך לגלף גלגלים ואני כבר בן שבעים. הקדמונים כבר מתו, ואיתם מה שלא יכלו למסור. ולכן מה שאדוני קורא זה רק השארית והמשקע שלהם" (128).

למרות היות הספרים השאריות של החכמים, למרות סכנת האותיות המתות, ולמרות ש"עוללים לומדים לדבר בלי מורים מלומדים" (249), בחרו פילוסופים דאואיסטים דוגמת לאו דזה וג'ואנג דזה להעלות על הכתב חלק מרעיונותיהם, אם מפחד תלמידיהם ממה שיקחו עמם לאחר מותם, שיאלצו לומר "המורה מת בלי להשאיר לי את המילים המשוגעות שלו" (201), ואם מפחדם שלהם. זאת למרות שאין בחייו של אדם כדי להגיע לידיעה של ממש: "להיוולד זה לא אושר בעיניו, ולמות – לא אסון: הוא יודע שבהתחלות וסופים אין למצוא ממש. נעשה חישוב: מה שאדם יודע לא שווה למה שהוא לא יודע, הזמן שהוא חי לא שווה לזמן לפני שנולד… איך אפשר לדעת שקצה שערה מספיק כדי לשמש אמת מידה לקטן ביותר! איך אפשר לדעת שהשמים והארץ מספיקים כדי לתחום את הגדול ביותר!" (149); "לחיינו יש גבול, ולידיעה אין גבול; מי שמנסה לדעת את הבלתי-מוגבל על-פי המוגבל, יש סכנה שייעצר, ואם הוא נעצר ורואה בזאת ידיעה, הרי שזאת סכנה ותו לא" (40).

החיים והמוות שלובים זה בזה, הם "גוף אחד" (107), ולכן "החיים טובים בעיני, ומאותה סיבה המוות טוב בעיני" (68). כל שיודע אדם הוא ש"מה שממית את החיים אינו מת, ומה שמוליד את החיים אינו נולד" (67), וכי "החיים הם בני לווייתו של המוות, המוות הוא ראשית החיים, מי יבין את הרשת המקשרת אותם… ואם החיים והמוות הם בני לוויה, מה יש לנו לדאוג?!" (195). היכולת הדאואיסטית להתבונן על כל דבר מנקודות מבט שונות הוא משחרר: "חייו של אדם בין שמים וארץ הם כמו סייח לבן עובר על פני סדק בקיר – צץ לרגע ונעלם… מה שכבר התגלגל ונולד ישוב להתגלגל וימות; היצורים החיים מצטערים על זה, בני-אדם מתאבלים על זה… לא-צורה מקבלת צורה, צורה נהיית לא-צורה, זה משהו שכל בני-האדם מכירים" (199); "מנקודת המבט של השורש החיים הם אדים והבל; יש אמנם מאריכי ימים ויש המתים באיבם, אבל מה כבר ההבדל?" (199). חוסר היכולת להבין זאת קשור גם להדרדרותה של האנושות עם הדורות: "האנשים האמיתיים של פעם לא ידעו שהם שמחים לחיות ולא ידעו שהם שונאים למות; לא ששו לצאת ולא סירבו להיכנס – הלכו בחטף ובאו בחטף, ותו לא. לא שכחו את המקום שממנו התחילו ולא ביקשו את המקום שבו יגמרו; קיבלו בשמחה והחזירו בלי משים" (63).

אבל, דווקא במקום בו המוות ידוע ומוכר, גם כוחות החיים חזקים, כפי שמסביר השודד ג'ה לקונפוציוס: "עכשיו אני אספר לך על מהותו של האדם: עיניו משתוקקות לצבעים, אוזניו – לצלילים, פיו – לטעים; רצונו ומרצו – להגיע לסיפוק" (275); על כן על האדם לנצל במלואן את אותם ארבעה-חמישה ימים בחודש אשר נשארים לנו בממוצע כדי "לפתוח את הפה ולצחוק" (275). על כן צריך להסתכן ולחלום בלילה כי אנחנו פרפרים, ולא לדעת בבוקר "אם הוא ג'ו שחלם שהוא פרפר או פרפר שחלם שהוא ג'ו" (39); על כן צריך להעז ולדבר על שמחת הדגים בנהר האו גם אם מעולם לא היית דג, וגם אם הלוגיקן הוי שה ישאל אותך: "אתה לא דג, מנין אתה יודע שהדגים שמחים?" (158), כי בכל זאת, "מאחר שכבר נעשינו דברים, הרי לא קל להפוך כיוון ולחזור אל השורש" (195).

פורסם במקור, בגרסא מקוצרת, בעיתון הארץ, מוסף ספרים, יום רביעי, י"ח בתמוז תש"ע, 30 ביוני 2010, עמ' 10