צ'חלה וחזקל בתמול שלשום

מתוך הפרק: שירה (2)

נכנס למיטה והתבונן רגע לפני כן בצ'חלה ונראה לו פתאום כל תואם איבריה יפה ומשובב הלב, והרעיף נשיקה אחת בודדה על מצחה ועוד מחשבות רבות. חשב אולי ילך למחרת היום, בערב, לבית קפה זה תמול שלשום, זכר התכנסות המשוררים שם עת הציגו מרכולתם על אם דרכים, ונזכר כי למחר יוסיפו להתכנס ולהודיע תוכן שירתם, וסוף כל סוף נרדם.

התעוררו יחד בשש בבוקר לקול הדירה הסמוכה וקירותיה הנופלים והפטישים והמקדחות. התפללו כי לא ייפלו הקירות עליהם, ואין להם לאן ללכת. קם והכין לפניה שולחן מלא מאכלים, והושיב אותה לפני צלחת שלא טרחה בה. אכלו יחד וקולות מזלגות וסכינים ביניהם, ולרגעים נדמה שהם מאפילים על קולות הקידוח והנקישות. כשסיימו שטף כל הכלים ואף הכין לפניה כוס של משקה חם בדבש לחזק רוחה, ויצא להתפלל בציבור, והיא נשארה לעקוב אחר תנועות התינוקת בים רחמה, תמהה אם שומעת היא בתוך קירות גופה מפולות קירות בית השכנים. ישב חזקל ליד החכם בתום התפילה כדי לשמוע דברי תורה בנחת ובנחמות, וזה סיפר לו על חסיד שהיה מכבד כל אדם יותר מעצמו, איך אם היה רואה אדם הגדול ממנו בשנים היה אומר ודאי עשה מצוות יותר ממני, אם ראה אדם הקטן ממנו בשנים היה אומר ודאי זה לא עשה עוונות כמוני, אם היה גדול ממנו בחוכמה היה אומר זה יודע להיזהר במה שאין אני נזהר בו וחייב אני לכבדו, אם היה קטן ממנו בחוכמה היה אומר זה לא יתחייב בעוונותיו כמוני ביום דין, דנידון כשוגג יהיה. הוסיף חכם עובדיה, ומה אומרים הערבים אתה יודע, אומרים הם מי הוא חסיד, זה שלא מונה את המחר על ימי חייו. כיוון שלא נותרו לצד החכם תלמידים בשעה זאת של הבוקר מלבד חזקל, אמר לו, יודע אתה כמה נזקק אני לתלמידים, הנה אספר לך מה למדתי אתמול במסכת מעילה ומה אני מבקש ללמד. קראתי הדברים הללו, בכה רבי שמעון ואמר, מה שִפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלוש פעמים ואני לא פעם אחת, יבוא הנס מכל מקום, וביקשתי להשיב את רבי שמעון ולומר לו אל תבכה רבי שמעון, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל, ואתה, בר-יוחאי, מה לך כי תבכה מה שלא בכו ישעיה ויחזקאל, יבוא הנס מכל מקום. אמר לו חזקל, אף אני בכיתי אתמול אבל בשל שיר. אמר לו החכם, ספר תוכנו של השיר, וסיפר. אמר החכם, עליך ללכת תוך ביתך עכשיו, אל תשאיר את רחל לבדה שעות רבות, ומחר נשב ונלמד יחד פסוקים מן התורה, תביא אתה פסוקים ואביא אף אני פסוקים ונעשה בינינו קרב פסוקים ונראה כיצד הם מתחברים.

הלך חזקל ואמר בלבו מילים רבות אומר עליך או מילים מועטות, אתה אל, ואין להתקרב אליך ואין להתרחק ממך, ואין לדעת אותך ואין לשכוח אותך, ואין לדבר אליך ועל אודותיך ואין לשתוק אליך או על אודותיך, ואין לאהוב אותך ואין לשנוא אותך, ואין לשמוע אותך ואין לאטום אוזניים מפניך, ואין להסתיר פנים אליך ואין לגלותן, ואתה אינך גדול ואינך קָטֵן, אינך טוב ואינך הולך ונעשה רע יותר, אינך יפה ואינך מתכער, אינך גלוי ואינך מסתתר, אינך נמצא ואינך נעלם, אינך חי ואינך מת, מילים רבות אני אומר עליך עכשיו והן כמילה האחת וכחסרון המילים, וכשהופעת לפנַי היה עלי לומר זאת ולא כל מה שאמרתי, ואיך תופיע שוב לפנַי עתה, ומה אדרוש לפניך, ואלוהים אינו מתייצב לפני אדם פעמיים. חזר לאכול עם אשתו ארוחת צהריים שהעמידו שניהם. נזכר איך קראה לעצמה פעם על שמו, חזקלה, חזקלית, איך הציעה שאולי גם הוא יקרא עצמו על שמה, צַ'חֶל, אך לא קרא, וידעה כי קשה יותר לגברים בכך, אינם מתרגלים לוותר על מקומם. חש סביבו כיצד שוברים קירות ובונים אותם מחדש וכאילו הדברים מתרחשים בתוך ראשו או לבו ממש ולא בדירה סמוכה, וחשב לפתע רעשם של תינוקות ראוי לו שירעיש בכל המקומות כמעין תזכורת, ואם רעשם נכון הרי שעליו לחבב מעתה כל הרעשים, אף רעש שכניו מעבר לקירות, רעש זה המנגן שעות בפסנתר ומרעיד קיר דק בינו וביניהם, אף רעש אלו הצועקים אל קירותיהם, ורעש זה עכשיו הממוטט קירות ומקימם.

עמד לפני הערב ויצא אל העיר. אמר לצ'חלה חבר המליץ לפניו ללכת לראות בלוחות המודעות של העיר אפשרויות תעסוקה, ושם פעמיו אל בית הקפה תמול שלשום, לראות מה יהיה שם בערב, האם שוב תעמוד שם אותה אישה להתחיל הדברים ולסיימם, האם יגיעו אותם אנשים, האם יקרא שוב זה סניור מצליח בעל הגבות החזקות. התיישב לשתות ולחכות. חש לא בנוח להוציא אחד מן הספרים שעל המדפים לעיין בו והוציא סידורו עוד יוסף חי, ועיין בקונטרס המצורף בסופו, קול יעקב, שחיברו הגבר יוסף חיים מזרחי בירושלים עיר הקודש, והבטיח לעצמו כבר מספר פעמים לעיין בו. ופתח זה הרב במודעה לקוראיו שהוא נכון לכתוב בקצרה מעט מוסר על עניין אחד התלוי בהררים גבוהים, שאף על כל הטרדות הסובבות כל אחד ואחד מאתנו, בכלל ובפרט, מבית ומחוץ, ובזמנים מבולבלים אלו, נוכל בעבודה קלה לקיימו, והוא חיוב גמור מצד הדין ולא חסידות, והוא עניין הדקדוק במילות התפילה ונקודותיהן. התריע באוזני קוראיו שיש להדגיש בָּראויים להדגיש, שלא יהפוך חס וחלילה בעל גבורות לבל גבורות, או מאת ה' למת ה', והזכיר שם שסיפר רבנו יוסף חיים הבן איש חי בבגדאד באיש צדיק שהיה משקיע כל לילותיו בלימוד הפשט והסודות, ומיום שנמלאו בו י"ג שנים לא אמר תפילה מן הסידור ולא קרא בתורה בלי כוונות מלאות בכל המילים, מלבד פעם אחת כשמת עליו בנו בן ה"א שנים ולא כיוון בתפילה הראשונה באבלו ואחר כך היה יושב ומתענה על כך עד מותו. כשמת היה בן ע"ב שנות, ונתאבלו עליו מאוד, ושנה אחר שנפטר מן העולם בא בחלומו אל חברו שהיה חסיד קטן ממנו וקרא לו, חברי, חברי, אוי לי ואבוי לי שהייתי מבלה ימי ושנותי בהבל. תמה חברו מהו הבל זה, ורק אחרי שהתפללו קבוצות-קבוצות מאנשי העיר בגדאד על קברו שלושים יום גילה בחלום מה היה הבלו, שהיה מחליף צֵירֶה בשווא, וחיריק בשורוק, ומדלג אותיות, ומבטל מַפּיקים, ולא נותן רווח בין הדבקים, והיו אותיות ונקודות שקלקל מלידתו ועד מותו, והן כולנה עומדות לפניו ומקטרגות עליו, מבקשות שייפסק דינו לחומרה ולקשיוּת, שנאמר, פלוני זה ביזנו והכלימנו ומנע מאתנו להיות נמנים בכתר עליון.

נסער חזקל ממעשה חסיד זה, ועבר לקרוא הערות הקונטרס על כל אותיות העבריות מאל"ף ועד ת"ו, שהאל"ף מוצאה בגרון, בפנים הלוע, פְּנים יותר מן הה"א אך פחות מן הח"ית, ויש להיזהר לא להחליפה בה"א ולומר בהימה במקום באימה, ובי"ת רפה שאבד מבטאה בגלילות ישראל בבבל, והבי"ת הדגושה שכל העולם מבטא נכונה, והגימ"ל הרפה שהיא מן החֵך, ואצל הערבים קרובה לאות עי"ן, כבשם העיר עזה בלשונם וכשם בגדאד, ודומה היא לאות רי"ש שמבטאים עתה הישראלים, והגימ"ל הדגושה שיש לבטאה כמנהג העולם ולא כפי התימנים, שמבטאים ג'ימ"ל כבמילה ג'ורג', ודל"ת רפה, שמוצאה בלשון כמנהג הבבלים והתימנים, ומצויה היא אף בשפת האנגלים, ודוחקים בשעת אמירתה הלשון בשיניים, וכך כשמזכירים שם אדנ"י וכך באחד שנצטווינו להאריך בו, ואי אפשר להאריך בו בדל"ת דגושה, ויש להיזהר לא להחליפה בזי"ן, ודל"ת דגושה כמנהג העולם, וה"א מוצאה בגרון, בפתח הלוע, ויש להבדילה מן האל"ף והיו"ד, שלא יאמרו מלך אוֹיֵב במקום מלך אוֹהֵב או יִיְיֶה במקום יִהְיֶה, וּוא"ו מוצאה מהשפתיים ואין לבלבלה בבי"ת רפויה ולהשוות אָבֶן לאָוֶון, אלא כבערבית וכמנהג הבבלים והתימנים, וכאנגלים בַּשם ויליאם בשפתם, וזי"ן מוצאה בשיניים, ויש להתיזה יפה שלא תישמע כסמ"ך ואז יחליפו תִּזְכְּרוּ בתשְׂכְּרוּ מלשון שכירות, וחי"ת מוצאה בגרון ולא כמודרנים, שהם מכלימים במקום להחלים, וזה יש להשריש לילדים עוד בתלמוד תורה ולהשגיח במלמדיהם שיהיו יודעים לבטא האותיות כהלכתן, ובוודאי שגם מי שמקטנות לא למד לבטא החי"ת כהלכתה יוכל לִשנוֹת אם ירצה.

שקל חזקל במחשבתו אם ראוי לו שיתקנו הוא וצ'חלה דרך דיבורם ויאמרו אותה חי"ת כהלכתה, כדרך שאומרים אותה החכם והחכמה, שעוד מעט הם מלמדים לבתם והיא מחקה אחריהם מבטאם ואינה מחכה לקרוא קונטרס זה כדי לתקן דרכיה. והמשיך קורא על לבו טי"ת מוצאה מהלשון ומבטאה יותר קשה מאות ת"ו דגושה, כמנהג כל הספרדים והתימנים, ואם לא יקפיד בה לא יבחין טבע מתבע, ויו"ד כמנהג העולם, ורק אין לבלבלה עם אל"ף ולומר שמע אִשראל, וצריך זהירות והשגחה בזה, וכ"ף דגושה ורפויה ולמ"ד ומ"ם ונו"ן כמנהגי כל אומות העולם, וסמ"ך אין מבדילים בינה לבין שי"ן שמאלית, ועי"ן מוצאה מהגרון ויש לאומרה ממש מתוך הלוע, בדיוק כמו אותה הברה שאדם המקיא משמיע, שלא יעמיקו איון במקום הזקוק לעיון, ופ"א רפויה ודגושה כדרך שאר העדות, וצד"י מוצאה מהשיניים וסמוכה לאות סמ"ך אך חזקה יותר ולא כאשכנזים וכמודרנים, המבטאים צד"י כדרך אחת האותיות הגרמניות כהרכבה של ת"ו וסמ"ך, ולכן קשה להם ליזהר באומרם את צמח, ומבטאים אצמח, וקו"ף מוצאה מהחך כמוצא הכּ"ף הדגושה רק שהקו"ף עמוקה יותר, כמו הקו"ף הערבית, ויש ליזהר בזה דְאִם לא כן אין הבדל כלל בין קינים לשון קן לכינים יצורים, ובין לבקר לשון ביקור ללבכר לשון ביכּור, ורי"ש מוצאה מהשיניים ולא מהחך, באופן שהלשון רועדת על ידי הצמדתה לשיניים, ולא כמבטא המודרני, שהוא כמו גימ"ל הרפה שלנו, אלא כמו רי"ש הונגרית כפי שקוראין היום, ושי"ן ימנית ושמאלית דרך עולם, ות"ו רפה מוצאה מהלשון כשמצמידים הלשון לשיניים, וישנה בשפת אנגליה, ואין לנהוג כמנהג האשכנזים, שהפכו הת"ו הרפה לסמ"ך ממש שאין מבדיל בין ממית לממיס ובין לתקן עולם ולסכן עולם, ות"ו דגושה כדרך תבל ויושבי בה.

כל כך נסער חזקל מעלילות האותיות שדמיין כל אחת ואחת מהן עולה מולו עם כלי נשקה על הבמה, ולא שם לבו כי נכנסו כבר מרבית הקהל, ואף זאת שעמדה לפניהם, ואף זה מר מצליח, ואף עמד זה לידו והניח יד על כתפו ושאלו למעשיו ולקריאתו, וישב סניור מצליח לצדו, ושתה עמו והקשיב לכל מי שעלה וקרא, והיו מחליפים ביניהם הערות קצרות על שורה זאת שקרא משורר אחד, ועל הרחש שאינו נפסק בקהל כשעולה זה ומדבר חרישית. אבל חזקל ניסה להיזכר בקרבה זאת שהיתה ביניהם פעם קודמת, כשנגע בטעות בכתפו, או כשחש לשאלותיו, ולא חש, והיה ממתין למצליח שיעלה אל הבמה, אולי קודם שיקרא אין לבו פנוי לדברים של יום-יום.

ולא עלה מצליח לקרוא, אמר כי לא כתב שיר חדש בימים האחרונים, ואינו רוצה לקרוא מן הישנים, אלא יקווה כי עד הפעם הבאה שיתכנסו בבית הקפה יכתוב חדשים, וחושש הוא אולי כוחות הכתיבה מעט סרו מעליו, שהחל לעבוד והוא עוסק רוב היום בעבודתו ורק מעט בלילות מצליח לחזור אל המילים והשורות. ולא עלה חזקל אחריו, שהרגיש שלא יוכל לקרוא משלו אחרי שלא קרא מצליח, ואף שניסה מצליח לעודדו לעלות, אם כי ניסה באמירות שבורות, כאילו לא זכר לשיחתם הקודמת ומלואה, לא עלה חזקל. על כן כשנסתם הערב קם חזקל ואמר שלומות מהירות למצליח, ולא ההין להישאר ולשוחח, חשב אולי יאמר לו, נדמה לי כי אבי סבי היה אומר, עם האישה מולידים ילדים ומגדלים אותם בטוב, ואילו השיחה והרֵעוּת והאהבה עם הגברים בבתי הקפה, ולא אמר, חשב אולי יאמר, עוד היה אבי סבי אומר כי נשים יולדות וגברים הורגים, ולא אמר, חשב אולי יספר שוב בילדותו, כמה צריך היה אב שילמדו להתגלח, אבל הלך אביו לפניו ולא היה מי שילמדו, חשב אולי יספר בפיטוריו ובכסף החסר להם ללידה ולארוחת הפסח, ויזמין את מצליח אל שולחנם בחג הפסח, אך יבקש שלא יזכיר לצ'חלה היכן הכירו, ולא אמר.

הלך אל מקום האוטובוסים והמתין. מה יספר לרחל, או אולי כבר תהיה ישנה. אם תהיה ערה יסביר כי שוטט שעתיים ברחובות בבקשו עבודה ולא מצא, ושקר זה לא יוציא דבר רע ולא יפסיד דבר טוב, ואם תישן ישמח בכל זאת שאינו צריך לַשקר, שספר תורה הכתוב ביד שמאל פסול, והוא כל מעשיו כותב הוא ביד שמאל שלו, וכבר שמע על כמה מכותבי יד שמאל שנמנו על גדולי עולם, ועדיין מפחד הוא שיהיו מעשיו פסולים ופוסלים אותו מן העדות.

לקטעים נוספים מן הספר:

https://almogbehar.wordpress.com/2010/12/12/%D7%A6%D7%97%D7%9C%D7%94-%D7%95%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%9C