אשלונכ, אשלונכ, חזקל

אשלונכ, אשלונכ, חזקל                     / רונית חכם

פורסם בהעוקץ ב-8.5.2011

"ההיסטוריה היחידה שלנו המזרחים כאן בארץ היא היסטוריה של פשע. האשכנזים באו וסימנו עצמם כחוק, ומאותו רגע כל מה שעשינו שלא היה שיתוף פעולה אתם היה פשע. הם השאירו לנו את כל מה שמעבר לחוק, למרות שלפי האמת השלטון שלהם הוא הפשע האמיתי […] כל תרבות שלנו היתה לפרודיה, כל ההיסטוריה שלנו היא עכשיו הזיות".

כך אומר חברו לעבודה של חזקל, גיבור הרומן "צ'חלה וחזקל" של אלמוג בהר. אותו חבר הביא לו את ספריהם של חביבה פדיה וארז ביטון, כמו גם של שלמה סבירסקי ואלה שוחט"והציע לחזקל שייקח הספרים ויעיין בהם, וימצא בהם חכמות הרבה." […] עוד אמר אותו חבר שהוא כבר התחיל לכתוב את ספר ההיסטוריה של המזרחים שהיא "ההיסטוריה של הפשע"(ואדי סליב, והפנתרים השחורים, ואהרון אבוחצירא, ואריה דרעי, וזהר ארגוב, ועוזי משולם ודוד בן הרוש, וסעדיה מרציאנו, ושמעון יהושע, ומרדכי וענונו וטלי פחימה ועזרא נאווי), ספר שאף הוצאת ספרים בוודאי לא תסכים לפרסמו.

אך לא רק פושעים הם היהודים המזרחים או היהודים–ערבים, אומר החבר "סיפרו עלינו שאנחנו שונאי ערבים, אמר, עד שכבר התחלנו להאמין ולצעוק מוות לערבים ולחמצן שיער, ועוד מעט יתחילו להפיץ שמועות שאנחנו אלה שגרשו אותם בארבעים ושמונה, למרות שהיו אלו האשכנזים, או שאנחנו לא מאפשרים לצאת מהשטחים, למרות שמאז שישים ושבע כל העניין הזה של ההתנחלויות הוא עניין אשכנזי…" בהמשך פונה אותו חבר לפוליטיקה ומנסה להקים מחדש את מפלגת הפנתרים השחורים לקראת הבחירות לעיריית ירושלים.

ספרו של בהר, שהוא ללא ספק אחד המרתקים ביותר שנכתבו בעברית בתקופה האחרונה, מציע אופציה תרבותית חשובה ומעניינת. בהר, העוסק בזהות היהודית-ערבית של דמויותיו, בוחר להטעין את המצבורים התרבותיים והתודעתיים של שני חלקי זהותם הכביכול סותרים, ולהציע אותם כמשלימים זה את זה. הוא מפנה אליהם לא כאל סתירה אלא כאפשרות להשלמה במציאות החברתית פוליטית ותרבותית שבתוכה אנחנו חיים. יהודי וערבי ולא יהודי או ערבי, וגם לא כזהות אחת חצויה.

הפרספקטיבה המזרחית של הרומן נטענת באוצרותיה של תרבות שהודחקה, הן מבחינת ההיבטים הערביים שלה, והן בהיבטיה היהודיים. הזהות המזרחית, אליבא דבהר, היא לא רק ערבית מאוד כפי שכבר טענו רבים וטובים לפניו, היא גם יהודית מאוד – ובכך הוא מוסיף ומחדש. זהו רומן מסמן דרך בספרות העברית שאיננה נענית עוד להגדרות ששלטו בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה שהגדירה עצמה כחילונית.

ההצעה התרבותית האלטרנטיבית של בהר נמצאת בשפתו: העברית שהיא מקראית ורבנית ומשולבת בארמית בבלית וערבית יהודית וערבית שאינה יהודית, והיא לשון שירה ופיוט השלובות בלשון יום-יום, ושפת התפילה ושפת השתיקה. זוהי שפה המתפרקת מלכידות ובכך היא מסמנת עולם מפורר. זוהי שפה שאיננה מתפקדת בשדות הלשוניים של העברית הישראלית האשכנזית החילונית.

מתוך השפה המפורקת הזאת ובעזרתה, ולמרות השברים והקרעים שבחייהם, מבקשים בהר וגיבוריו לספר סיפור שיש בו לכידות – סיפור של גלות ושל תשוקה לגאולה. רומן. מהי הגאולה אליה מכוון בהר? האם היא מושגת? דומה כי אין לכך תשובה בסוף העלילה המותירה אותנו בסוג של השעיה, עד שיתברר הספק או עד שיבוא אליהו.

להפר את האילמות

כל הגיבורים ברומן מיוסרים בשל השתיקות ובשל הקרעים שבינם לבין העולם, בינם לבין עצמם. הם מחפשים לאחות את הקרעים, למצוא חיבורים ולהפר את האילמות. קרועים ותלושים עד כאב הם צ'חלה וחזקל, גיבוריו של בהר, בני הזוג הטרי, יתומים שאינם מוצאים את מקומם בעולם וביניהם עומדת שתיקה ומבוכה. חזקל, בן להורים ילידי בגדאד, מאבד את מקום עבודתו, מעגל האנשים שאתם בא במגע מצומצם, ואיש מהם איננו שייך למרכזי הכוח. חזקל וצ'חלה מבקשים להתגבר על הזרות שביניהם, על היתמות והבדידות שלהם ומנסים לבנות לעצמם קירבה אינטימית וגם משפחה. נסיונותיהם ליצירת אינטימיות מהוססים מאוד וכואבים בפגיעותם ובשבריריותם.

כחלק מהמאמץ לבנות משפחה והֶקשר, הם אוספים במהלך הרומן את כל מי שנמצא ברדיוס המצומצם של חייהם לסדר-פסח, לשולחן סביבו נמסר הסיפור המלכד ומפר השתיקה, שהוא סיפור גאולה המתאר את התהוותו ושחרורו של עם, של קולקטיב. האנשים שהם מזמינים אליהם מסמנים את הקולקטיב אותו הם מבקשים לבנות.

קולקטיב הגאולה שלהם מורכב מאנשים זרים ברובם: החכם עובדיה ואשתו מזל, גורג'יה אמו של החכם עובדיה (שאתה הוא לא דיבר ואליה לא הלך מאז נפרדו דרכיהם כשנשא את מזל לאשה), שכנתם המולדבית הזקנה והבודדה המדברת רק מולדבית, ידידו איש הפנתרים השחורים, אחיו הלוחם למען זכויותיהם הרמוסות של תושבי הקטמונים, שהוא אינו פוגש ואינו מצליח להביא אליו.

חזקל חוצה את הגבולות השבטיים והלאומיים, והולך לחפש את חצי האח שלו (בנו של אביו מאם פלסטינית) את איסמאעיל המתגורר בבית צפאפה ששכונת הקטמונים נבנתה על אדמותיה. הוא מוצא אותו ומזמין אותו ואת אמו אנעאם להצטרף אליהם לסעודת ליל הסדר. תוך כדי איסוף המסובים, מלקט בהר ואוסף, קושר ומחבר קרובים ורחוקים, הורים גשמיים ורוחניים, טקסטים ספרותיים ומוסיקליים, ומקורות סמכות אשר בתִווכם נרקם ומתלכד הסיפור, אשר בו-בזמן גם חושף את השבר.

מול הסיפור המלכד אליו חותר הרומן וכנגדו, עומדת שתיקתו של חזקל. בהר מעמיד לה כמה סיבות: כמו תחושת חוסר-השתייכות ושכחת שפת הוריו: "אבי היה אומר [מסביר חזקל] לכל מקאם מקאל, לכל מקום האמירה הראויה לו, לכל מקום קול, והוא אינו יודע הדברים הראויים לרוב המקומות, על כן רוב הזמן הוא עומד ושותק, או יושב ושותק."

חזקל אינו מוצא את מקומו בעולם. הוא כאמור איננו שייך למקום ההגמוני, ואת העולם המסורתי שממנו הוא בא ריסקה ההגמוניה. מפאת אותו ריסוק שכח חזקל את שפת הוריו. באחד מחלומותיו, פונים אליו הוריו ואומרים לו: "אשלונכּ, אשלונכּ, חזקל, נְסית, נְסית לִסאנכּ, שכחת, שכחת לשונך, תהום נשיה השלכת בנו, איך נעלה מאוב מילותינו, איך ילד שלנו נמכר לאורחות ישמעאלים ושוב אינו מבין אותנו." והוא כיוסף המוּלך מצריימה, חוזר עכשיו לחגוג את שחרורו ולהשמיע את סיפורו.

הסבר נוסף לשתיקה ולבדידות מניח בהר בפיה של אחת הדמויות המשניות, בפי חברו מן העבודה המנסה להקים מחדש את תנועת הפנתרים, המזכיר לנו איך ההגמוניה האשכנזית רואה "בכל דיבור שלנו הפרעת דיבור, כל מוזיקה שלנו הפכה באזניהם ובפיהם רעש, כל תרבות שלנו היתה לפרודיה, כל ההיסטוריה שלנו היא עכשיו הזיות. את כל הגיבורים שלנו הפכו לפושעים".

חזקל מצידו מתחנן ומייחל לדבֵּר: "שפתיו מושכות מגרונו מילים להפיל לפני אלהים, מתחננות, תן לי פה תן לי דיבור תן לי עכשיו רע לשיחה להשתמש עמו בפה ובלשון ששמת באדם הראשון."לא דיבור בעלמא מבקש חזקל, אלא דיבור שיש בו ראשוניוּת, דיבור שבאמצעותו ניתן להגיע אל המקור, אל האלוקות, אל הראשית שהיא דרך הדיבור כי "הלידה והבריאה הם בדיבור".

גלות וגאולה

בהר מעביר יסודות דתיים לתוך המציאות ומשלב בתוך הקונבנציה של הרומן תפיסות קבליות, והוא עושה זאת באמצעות כפילויות המצויות בתוך השפה הרב-שכבתית שלו. השפה אותה מחפשים חזקל ומחברו היא שפה של שניוּת – זוהי שפת אביו ואמו וכן שפת הבריאה. זוהי השפה שממנה הוא נגדע בתהליך היסטורי ותרבותי ואליה הוא שואף לשוב כדרך לגאולה.

מצב הגלות המתואר ברומן נכפה על ידי פרויקט שביקש לשלול את הגלות, תוך יצירת קרע ונתק עמוקים עם שפה ותרבות שסימנו את הגלות הן במשמעותה ההיסטורית-גיאוגרפית, אבל גם במשמעותה התיאולוגית. כך מייצר הרומן שדות משמעות מקבילים: הפוליטי-חברתי של דיכוי המזרחים בישראל ותרבותם הערבית, והדתי-יהודי. מתוך כך עולה כי היהודיות באופן עקרוני היא גם זהות מזרחית או לא-אשכנזית, או אולי מצב שהוא בין לבין, בגלות.

הגלות הקשורה בדיכוי התרבותי של הדמויות מתארת גם את התערערות המסורת שאליה מנסות הדמויות לשוב ולשמר. מסורת זו כבר איבדה את תפארתה. הגלות כאן מתורגמת למוטיב היתמות שיש גם לו משמעות תיאולוגית: "יום יום אנו בוכים את כאב הקרעותנו מרחם אם ומרחם אל," אומר חזקל לצ'חלה, "ועליי לשמוח עמך את ההקרעויות הללו שהביאו אותי להשתוקק להתחבר אלייך, לתקן כל קרעי ושברי."

התשוקה לחיבור היא בו בזמן גם ארוטית וגם תיאולוגית, והיא ניצבת מול תודעה של ניתוק אימננטי מהמקור. על פי תפיסה תיאולוגית זו, הגלות היא היא מצב העולם ומצבו של האדם בעולם המשקף את הניתוק הראשון. חוויות הפליטות והגלות הן אם כן לא רק חוויות פרטיקולאריות של דור האבות שעזבו את בגדאד ובאו לחיות בישראל, אלא גם חוויה שיש לה הדים במיתוס הקבלי.

היבטים נוספים של הגאולה מגולמים באיחוי הקרעים בין אבות לבנים, בין חול לקדושה, בין ערביות ליהודיות. גם הסדר אליו מתכוננים צ'חלה וחזקל מסמן את הגאולה. חזקל מבקש לערוך סדר, תרתי משמע, בעולמו המפורק ש"לא יספיק החוט בביתו לתפור את קרעיו".

מוטיב ההורות ברומן שייך למהלך איחוי הקרעים. חזקל וצ'חלה עוסקים בהורותם המתקרבת כמו גם בהוריהם הנעדרים וביתמותם. החכם עובדיה ואשתו המציעים עצמם כהורים, עסוקים גם הם בניתוק המדמם מהוריהם. בתוך כך מהדהדת הפניה לאב הגדול שבמרומים:"יש לנו אב זקן… והוא מלך מלכים, והוא ריבון עולמים, והוא קונה שמים וארץ, והוא אל עליון, והוא הקדוש ברוך הוא, והוא המקום והשם והתפארת."

חזקל מבקש את הקשר לאב שבשמים, כמו גם עם אבות ואמהות רוחניים מעולמות שונים וכביכול מתנגשים: יהודיים וערביים, מתחומים של קודש ושל חול, כָּאלו שמִכבר וכאלו מבְּני התקופה: רבנים, משוררים ומשוררות, פייטנים, זמרים וזמרוֹת, נשות ואנשי הגות. מביניהם מפתיעה ומסקרנת ההקדשה בפתח הרומן למרן חכם עובדיה יוסף שליט"א ואוסתאז פרופ' ששון סומך, שתי דמויות נבדלות אשר ביחד יוצרות את העולם התרבותי אליו פונה המחבר – העולם היהודי והערבי.

החיבור המעניין הזה שנעשה כאן הוא בין המורה הרוחני-תורני של יהדות המזרח לבין חוקר הספרות הערבית ומשמר המסורת הערבית; בין הכתבים היהודיים המונומנטליים, אשר נוצרו בתוך העולם המוסלמי, עליהם נשען הרב עובדיה יוסף ועל בסיסם הוא מקים את הפרויקט ההלכתי הגדול והחדשני שלו מול ההגמוניה האשכנזית התורנית, לבין מורשת ערבית מפוארת. בהר הולך בעקבות שניהם ואינו מוותר על אף אחד מהם. הוא שואב מן היהוּדיות ומן הערביוּת, מנסה ליצור עיבור מחודש בין שתיהן, כמו בין צ'חלה וחזקל.

בהר אינו מצביע על דיכוטומיה בין שני המנטורים והעולמות שהם מייצגים. להיפך, הוא מנסה לטשטש את הניגודיות, להציגה כמכלול, שהרי הקרע בנפשו של חזקל לא נוצר בשל חיכוך בין חולין לקדושה, או בשל מתח שבין ערביותו ויהוּדיותו. הקרע נוצר מתוך מצב הפליטוּת: חזקל הוא לא רק יתום, הוא חי בתחושה של תלישות בתוך חברה ותרבות שאינן מכילות אותו ואת כל מי שנמצא בסביבתו.

על כן מקבץ בהר לתוך הרומן את אבני הבניין של המורשת התרבותית הגדולה של יהודי ארצות ערב שנחרבה. הוא פונה אל המסורות שנשתכחו ובונה עולם על חורבנן: מסורות יהודיות וערביות, מילוליות, ספרותיות ומוזיקליות שבתוכם צמחה המורשת התרבותית שלו ומהן ינקה. הוא אוסף את התכנים והזכרונות שכל אלה נושאים, מעל אותם מאוב השִכחה והשתיקה, ופורש רשת העשויה חוטים שהועברו בדרך המסורת הכתובה והנשמעת. חוטים אלה נמשכים מהרמב"ם ומר' ישראל נג'ארה מהבן איש חי, מסמיר נקאש, מארז ביטון, סמי שלום שטרית, חביבה פדיה וטהא חוסיין.

הרומן פורש יריעה תרבותית רחבה וסיפורים מסופרים בתוך סיפורים: אגדות סופיות, וסיפורי אלף לילה ולילה, וסיפורי שדים מבגדאד, וההגדה של פסח. וגם למוסיקה מקום חשוב באותו מארג: פיוטים מפיו של ר' יהודה עובדיה פתיה, וסלים הלאלי וסמי אל מגרבי וזוהרה אלפסיה ור' חיים לוק, יחד עם שיריהם של אום כולת'ום ועבד אל-והאב.

את מעט התקווה שלו לגאולה ברובד היומיומי, את קרן האור המבטיחה מעט פרנסה, מוצא חזקל המובטל אצל אחיו שבבית צפאפה שמשיג עבורו עבודה אצל מעסיקו במכלת השכונתית. בהקשר זה עולה כי הצמיחה וההתחדשות מתאפשרים דווקא במקום של חציית הגבולות.

תמול שלשום

חזקל חווה את הבית, המשפחה והקיום כולו כתלישות וזרות. מצב הפליטות של הדמויות שסביבו אימננטי, והבית עצמו הוא הגלות. בהר ממחיש זאת ביצירת רגעים נדירים של אינטימיות בין בני הזוג המכילים בו בזמן גם את תחושת כאב הריחוק: "התקרב הוא אליה והתקרבה אף היא אליו, נזכר בפעם ראשונה שעמד לפניה עירום… ואמר לה, עדיין איני יודע אם כדאי היה כאב כל ההיקרעויות הללו למען ההשתוקקות הזאת לחיבור, ונשק לה, ואף היא הרגישה טעם חמיצות בפיו… וחשבה חיים שלמים עלולה אני להעביר בהתרגלות לחמיצות הזאת …"

בהר מחליף את העברית ההגמונית, החדשה, הציונית בעבריוֹת נטולות זיקה טריטוריאלית, חוצות טריטוריות. בעזרת העבריות השונות הוא מהדהד תרבויות שאינן הגמוניות ומנתק את העברית מציון. בכך, השימוש שלו בשפה הוא, על פי דלז וגואטרי – שימוש מינורי – כמו שעושה קפקא בגרמנית. הוא יוצר זרות בתוך העברית ואף מעצים את הזרות הזאת באמצעות השימוש בערבית.

יוצא שבין השתיקות של חזקל מהדהדים קולות רבים וביניהם גם קולו של המספר, אשר חושף עצמו ויוצא מן ההסתר ומציג עצמו כאיש בין יתר האנשים. הוא בן גילו וזמנו של חזקל, אדם אמיתי שאותו הוא פגש בבית הקפה "תמול שלשום" ובשעורים של החכם עובדיה. בדרך זו, המספר כמו חותך את הספרות ומטיל עוגן לתוך המציאות ומעמיד את עצמו במקום שווה בין שווים, כיאה למספר האנושי שאיננו בורא העולם "שהוא רם על כל רם ועמוק מכל נעלם".

כך מעמיד עצמו המספר במקום של צנעה ומשתדל לא להופיע כאומניפוטנט כל יכול. בדומה, גם הגבריות של חזקל נחשפת בשבירותה.

נצחיות הגעגוע

נראה שיותר מאשר גאולה, מסמן סוף הרומן את המצב האימננטי של הקרע. קרע הכניסה והיציאה מהעולם, הקרע בהגירה, קרע הבדידות והגלות, קרע שהוא גם פתח לאפשרויות חדשות. לשולחן הסדר מסובים אנשים שימשיכו לחיות את המתח של הקרבה והריחוק שביניהם: השכנה המולדבית, האח איסמאעיל ואמו שחצו את מחיצות ההפרדה אך לא הפילו אותן, וצ'חלה וחזקל עם הזרות העומדת ביניהם. למרות בקשתם של מזל והחכם עובדיה לפני שעלו השמיימה שימשיכו את דרכם וינהיגו את הקהילה הקדושה של יהודי בבל בשכונה, לא ברור כיצד יצליחו לעשות זאת ממקומם הקלוש והתלוש.

'צ'חלה וחזקל' הוא רומן על קרעים ועל הרצון לאחותם. הקרעים כאן מהדהדים את הבקע העקרוני שבין בני האדם, ובין האדם למקור האלוקי, כמצב קיומי. הרומן נע בין זוגות של קצוות בינאריים: מוות וחיים, יתמות והורות, קדושה וחול, דיבור ואי דיבור, מוזיקה, שירה וספרות מול דת ופוליטיקה, עברית הגמונית מול שפות יהודיות אחרות, ישראליות מול פליטוּת וגלות ועבריוּת מול ערביוּת.

בהר מתאר את הקיום המתוח שלגיבוריו תוך שהוא מזין את מקורות היניקה של התודעה התרבותית שלהם – יהודיות וערביות. הדיכוטומיה הציונית של יהודיוּת או ערביוּת היא אפשרות שנפסלת אצל בהר. הוא אינו מציע פתרון פוליטי או מדיני, אלא מציג תיאור של תודעה המשמרת את המתח העקרוני שבין הכמיהה לגאולה לבין אי האפשרות שלה, בשל המצב הקיומי האימננטי של גלות.

מצב ההשעיה הזה, ההמתנה לאליהו, לדיבור המחבר, הוא כהצעה החותרת תחת העברית הישראלית ההגמונית האשכנזית החילונית המשתיקה את קולות הגלות והגעגוע שבתוכה ועל כן היא איננה עברית אלא "שכנה לעברית," "מין עברית של אירופאים","שאיננה עברית שלנו, איננה של בית הכנסת ושל השיחה עם אלהים", בלשונו של בהר המזכיר לנו "הלכה למשה מסיני" כי "בגמגום מסר לנו משה את התורה", בשפה שבורה, וכדי להמחיש את שבירותה היא מהדהדת כאן גם את השפה שלידה, את זו שמעניקה לה את משמעותה – הערבית.

ליהודיּות, אומר לנו בהר, אין משמעות אלא בגעגוע אל הערביוּת, וזו בתשובה מעניקה את המשמעות של להיות יהודי/ה.

גרסתו המלאה של המאמר תפורסם בגיליון הבא של עתון 77.

לקטעים נוספים מן הספר:

 https://almogbehar.wordpress.com/2010/12/12/%D7%A6%D7%97%D7%9C%D7%94-%D7%95%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%9C/