הבהרה לגבי החרם על ההתנחלויות

כולנו עסוקים במחאת הדיור, בכל מקרה, באופן אנכרוניסטי מעט, אני מעלה כמה מחשבות לגבי שאלת החרם על ההתנחלויות, באיחור של שבוע-שבועיים:

החרם על ההתנחלויות הוא טקטיקה זמנית, כלומר זמנית כמו המצב הנוכחי של הכיבוש והשלטון הישראלי בשטחים. אם וכאשר יהיה הסדר, ובו לאחר פינוי התנחלויות היושבות על שטח פרטי פלסטיני, צמצום הגבולות המוניציפליים המוגזמים של שאר ההתנחלויות, ביטול הכבישים הנפרדים, פירוק החומות, ופיצוי המדינה הפלסטינית בתיקוני גבול על שטח ההתנחלויות שישארו, יהיו המתנחלים אזרחי פלסטין (או בהסדר אחר אזרחי מדינה משותפת או פדרציה משותפת), לא תהיה כל סיבה לחרם עליהם.

אבל יותר מכך, חובה לזכור גם כעת, בסערת החרם על ההתנחלויות, שכאשר נצליח לכונן כאן משטר צודק, אחד מצעדיו הראשונים יהיה חלוקה מחדש של משאבים, כמו קרקע, מים, ים, דיור והון. מי שיצטרך לשלם את עיקר המחיר לצורך תיקון העוולות לפלסטינים בשטחים, בישראל ובגלויות השונות, לתושבי הפריפריה, לעשירונים התחתונים ולמזרחים, יהיו אלו שזכו במרבית הפריבילגיות לאורך 63 השנים האחרונות, כלומר בהכללה גסה "המרכז הגוש דני", ולאו דווקא המתנחלים.

מי שמדמיין פתרון שבו המתנחלים יהיו האייל שיוקרב לעולה, ואילו הקבוצות האחרות רק יצפו בפתרון מבוצע ממסך הטלוויזיה, מדמיין פתרון שקרי, שלא יתמודד עם עיקר הבעיות והעוולות, אלא ינציח אותן. המרוויחים העיקריים מן הדיכוי של הפלסטינים, המזרחים, תושבי הפריפריה והעשירונים הנמוכים הם שיצטרכו לוותר על ההגמוניה שלהם, על הרווחים המופרזים שצברו ביחס לקבוצות אחרות, על הפריבילגיות שלהם, כדי שאפשר יהיה לכונן משטר חדש שיתבסס על צדק חברתי, תרבותי, כלכלי ופוליטי.

חלק גדול מן המתנחלים, כנראה רוב, עבר לצד השני של הקו הירוק לא מתוך דחף אידיאולוגי אלא בהנעת המדינה. בעוד שבתוך גבולות המדינה צמצמה הממשלה את מעורבותה בחינוך ובקיומו של דיור בר השגה, הרי שהיא הציעה את אלו, בתוספת הגדרה של אזורי עדיפות לאומית ונוף מרהיב, בהתנחלויות. מי שנולד ברחביה או בכפר-שמריהו לא היה זקוק לשינוי זה, אך מי שנולד בשיכונים צפופים, שאותם הוא לא יכול היה להמיר בדיור שאינו בפריפריה, וקיבל הצעה לבית צמוד קרקע ולסבסוד לגני ילדים, היה פעמים רבות זקוק גם זקוק.

כלכלת הכיבוש עצמה (הרחבה מכלכלת ההתנחלויות לבדן, וכוללת פרוייקטים רחבים של בניה, דוגמת בניית החומה) שלובה בכלכלה הישראלית כולה, ואינה ניתנת באמת להפרדה ממנה. במובן זה רוב אילי ההון הישראלים, גם אלו שאין להם מפעל בשטחים, מרוויחים מכלכלת הכיבוש, בין השאר דרך השקעות בנקאיות, תעשיית הביטחון, הבנייה המאסיבית וניצול אוצרות הטבע. לצד זאת, חלק גדול מן המתנחלים עובדים, כמו שכניהם בישראל, דרך חברות כוח אדם ובשכר מינימום, וחיים תחת משטר הניצול הכלכלי הפנים ישראלי, במקביל להיותם חיים בצד המנצל מול הפלסטינים במשטר חלוקת הקרקעות והמים או במשטר המעברים הגזעני במחסומים (בנוסף לחייהם של הפלסטינים תחת משטר ניצול כלכלי).

אבל בינתיים, כשכספי ההתנחלויות אינם הולכים רק לגני הילדים בישוביהם, אלא גם להרחבת ההתנחלויות, למועצת יש"ע ולמאבק פוליטי הרסני, לא משנה מה עמדתו הפוליטית של תושב ההתנחלות המשלם מיסיו למועצתו או לעירייתו, יש להחרים את תוצרת ההתנחלויות. כאשר זה אסור בחוק – אין להחרים רק באופן אישי, אלא לקרוא באופן ברור לחרם אזרחי רחב, כנגד מפעלים הנמצאים בהתנחלויות אבל בעיקר כנגד כלכלת הכיבוש.

אבל לצד החרם, ולצד המאבק בכלכלת הכיבוש, על הניצול והדיכוי שהיא ערכה ועורכת לכלכלה הפלסטינית, כמו גם למוחלשים מתוך החברה הישראלית, יש לומר בקול ברור שהאשמים העיקריים במצב המדיני והכלכלי אינם המתנחלים, אלא ממשלות ישראל לדורותיהן, על מדיניות הדיכוי והכיבוש שלהן, השלובה מזה שנים בכלכלה הקפיטליסטית. אשמה גם רוח הדיכוי והגזענות השולטת על רוב החברה היהודית בישראל, ולא רק בצד אחד של הקו הירוק. ואשמה בעיקר האדישות של רוב מי שאינם חיים בהתנחלויות, החושבים שהכיבוש הוא סיפור שהמתנחלים יצטרכו לפתור עם שכניהם, ולא הסיפור שלהם, ושחושבים שאין קשר בין משטר הדיכוי הכלכלי, עמו הם משתפים פעולה או תחתיו הם כורעים, לבין משטר הכיבוש.

התפרסם באתר העוקץ, ב-25.7.2011