"חירות הגעגועים לְחיפה בְּתוך חיפה"

"חירות הגעגועים לְחיפה בְּתוך חיפה"

זיכרון ביצירתו של אֶמִיל חַבִּיבִּי

 

            בספרו האחרון של אֶמִיל חַבִּיבִּי, "סַרַאיַא, בת השד הרע", שראה אור בעברית ב-1993 בתרגומו של אַנְטוֹן שַמַאס, וכתיבתו בערבית הסתיימה בספטמבר 1990, מספר חביבי כי שמע על מות אמו בגלותה בדמשק "כארבעה חודשים לאחר שפירסמתי את סיפורי הראשון במדינה הזאת במרס 1954, וכותרתו "שער מנדלבאום"" (עמ' 97). אמו שהתה בירושלים כשנפלה חיפה הערבית, וכך לא הפכה לפליטה ב-48, אך אחרי שנים של פרידה קשה ומאולצת מצעיר בניה שגלה, הוא אמיל "הוליך את אמו אליו, דרך שער מנדלבאום, ושב אל ביתו בחיפה בלעדיה" (עמ' 96-97), ו"שער מנדלבאום בלע אותה לעד" (עמ' 102) בעוד הוא מקלל את המשאית שלקחה אותה. בקטע אוטוביוגרפי קצר שכתב אמיל חביבי במקור בעברית, בכתב-העת "פוליטיקה" ("כמו פצע", גיליון 21, 1988), הוא סיפר שכאשר עזבה אמו את הארץ היא אמרה לו כשעמדו בצד הישראלי של שער מנדלבאום בירושלים: "אתה יכול להישאר. החיים עדיין לפניך" (שם, עמ' 9); אמיל חביבי נשאר, ואף ביקש לפני מותו שיחרטו על מצבתו "נשאר בחיפה", ביטוי שהפך לסמלו.

            בסיפור "שער מנדלבאום", בו עיצב חביבי את זיכרונותיו באופן ספרותי (וקבע את הטשטוש בין האוטוביוגרפי לבדיוני כתו ההיכר של מכלול יצירתו הספרותית), אומר פקיד המכס בצד הישראלי למספר ולאמו "היוצא מכאן, לא ישוב לעולם" (מתורגם בתוך "הספרות הערבית בצל המלחמה", שמעון בלס, עמ' 34), והם שניהם מבינים את כובד הרגע. כבר בסיפור זה בולטת האירוניה שגם היא תלווה את חביבי בכל יצירותיו, בהדגימו כיצד זרים נעים בחופשיות, הלוך ושוב, בין השער הירדני, השער הישראלי ושטח ההפקר שביניהם, ואילו לבני-הארץ מותר לנוע רק בכיוון אחד; חביבי שם בפי חייל ישראלי את הקביעה: "לכולם מותר להיכנס ולצאת מבעד לשני השערים חוץ מלתושבי הארץ, גברתי הנכבדה" (עמ' 35). ברגע השיא של הסיפור בתו של המספר, אשר אינה מבינה את עניין הגבולות והגבלותיהם, רצה אחר סבתה העוברת בין שני השערים, וכולם נבוכים, גם החיילים בשני הצדדים, והמחבר מהרהר: "ילדה תמימה… דימתה בנפשה שהיא עדיין בארצה שלה. ומדוע, איפוא, לא תרוץ כאוַת-נפשה, כפי שנוהגת לעשות בארצה… כאן מדברים עברית, ושם מדברים ערבית, גם היא מדברת שתי הלשונות" (שם).

בסַפּרו על אמו בסִפרו "סראיא" הוא מסביר: "מיום שיבשו דמעות אמי ומיאנה להתנחם על הפירוד מצעיר בניה הנפקדים, וביכרה ללכת בעקבותיו אל ארצות הנֵכר שבעולם הזה בטרם יפקדנה נִכְרוּ שֶלָעולם הבא – חרבו מעיינות הכרמל. היש נורא מזה: אתה חי ונושם, וההר בין המתים?" (עמ' 84). חביבי אומנם לא גלה ולא נדד, אך דווקא הוא, הסופר הפלסטיני אשר נשאר בחיפה, כתב געגועים אליה, תוך כדי כך שהוא מודיע, כך למשל בפתח ספרו "אֶחְ'טַיֶּה", כי: "נתערער בטחוני באפשרות קיומה של חירות הגעגועים לארץ הזאת בתוך הארץ הזאת, חירות הגעגועים לחיפה בתוך חיפה" (עמ' 9).

מי שהלך יכול היה לשמור את חיפה ואת הכרמל בתיבה סגורה, כזיכרון שלא נפגם, שעל שובו אליו הוא חולם, ואילו חביבי חי את הכרמל החדש וחש שהכרמל השתנה לו והתנכר לו, וכי מאז הליכת אמו, שנבעה מן הגלות הפלסטינית החדשה, "חרבו מעיינות הכרמל… ההר בין המתים", ואין לו יליד חיפה לאן לשוב אף על פי שלא הלך. שני ספריו המאוחרים, אח'טיה וסראיא, אשר אינם נכנעים לאף הגדרה ז'אנרית צרה, ונקראים כזיכרונות, כאוסף אפיזודות, כהרהורים, כשילוב של פובליציסטיקה, סאטירה, שברי נרטיבים פוסט-מודרניים וארס-פואטיקה, מעמידים במרכזם את החיפוש אחר הזיכרון האבוד של העבר, של ימי הילדות, של חיפה והכרמל, של אהובות הנעורים (שעל שמותיהן הם נקראים), אשר כולם נעלמו ב-48 ושוב לא נותרה אפשרות לשוב אליהן.

גם ב"אופסימיסט", הרומן הראשון שהיה לסמלו של חביבי, מופיעה אהובת הנעורים שנעלמה, שגלתה, יֻעַאד, שפירוש שמה באופן אירוני הוא "זאת שעתידה לחזור"; יֻעַאד השניה, בתה של הראשונה, אכן שבה (כדי לִגְלוֹת שוב), ואומרת לגיבור, סעיד, אהובה של אמה: "הזקנים אינם זוכרים מימי בראשית זולת דמי ימיהם, ועל כן יתגעגעו לימי בראשית. התדע מהם ימי בראשית באמת ובתמים, דודי? אין ימי בראשית זכרונות מתוקים ותו לא, על אודות האורנים בכרמל או פרדסים המכבידים על זכרונכם או שירי המלחים של יפו. האם באמת היו שרים? התרצה לשוב לימי בראשית על-מנת שתוכל לבכּות את אחיך אשר בותר לגזרים על-ידי המנוף כאשר ניסה לבתר את פת לחמו מן הסלעים – בפעם השניה, מבראשית?" (עמ' 152).

            את ניסיונו בספר "סראיא" מסביר חביבי כניסיון "לאתר את שברי זכרונותי" (עמ' 76), הזכרונות אודות הילדוּת, אודות סראיא, אודות חיפה האבודה והכרמל; חביבי מספר ב"אח'טיה" על זמן הילדות שלפני 48: "מה רחב-ידיים היה העולם באותם ימים. הכרמל כולו היה שלנו, וגם הים" (עמ' 116); "העולם היה אז פתוח לפנינו, פרוז ומותר, ופריו לא נאסר עלינו. וביחוד בחופשות בית-הספר ובחגיגות העממיות. העולם הזה והעולם הבא היו כאן בארצנו: אל-ג'רמק רם ונישא מן ההימלאיה, הכינרת גן-עדן עלי אדמות, ואורני הכרמל פיות קסומות" (עמ' 134); הילדות היתה בחבורה ולא ביחידות, בגבולות תחום שאולי לא היה גדול אך הורגש כחסר גבולות, והכרמל נראה קבוע כשמש, כים וכשמיים, "ואני כסבור הייתי שימשיך להיות כפי שהיה עד ימינו" (סראיא, עמ' 81). הכתיבה היא ניסיון למאבק באובדן הזיכרון: "הקפדתי לרשום את כל העולה בזכרוני, כדי שהזיכרון לא יאבד ואנחנו איתו" (עמ' 78); אצל חביבי משתלב המאבק בטבע האדם, שהוא השכחה, במאבק במציאות הפלסטינית שלאחר 48, בניסיונם של המנצחים למחוק את עברם של המנוצחים, ובשכחה התוקפת את המנוצחים לאחר התבוסה, בשם הניסיון לקיים את חיי היומיום הקשים.

חביבי לא היה נער בעת הנכבה, אלא כבן עשרים ושש שנים, אך שנת 48 יצרה חיץ ברור בין הדרך בה חווה את עולם הילדוּת והנערות, שהיה עולם שלם, מובן מתוך עצמו, ערבי-פלסטיני, קהילתי, משפחתי, לבין עולם הבגרות שאחרי המלחמה, שבו נקרע העולם הערבי-פלסטיני, בו נקרעה החברה העירונית של חיפה, במקביל לקריעת שאר הקהילות הפלסטיניות, עולם בו התפצלה המשפחה. בשל גילו ב-48 התחברו יחדיו חיפה הערבית, הכרמל הפתוח, הילדוּת החופשית, אהובוֹת הנעורים, והיו לסמל האובדן, וכך כשסראיא שואלת אותו מי היא בשבילו הוא יכול לענות: "את הכרמל, סראיא שלי" (עמ' 125). מעניין להשוות את דבריו של חביבי על חיפה של ילדותו עם דבריו של שמעון בלס על בגדאד של ילדותו, ממנה היגר, בסיפורו "הילדות שבדמיון (אפילוג)" בתוך "בעיר התחתית"; שם הוא כותב על שכונת הנוצרים בה גדל בבגדאד:

"האם שני הבתים שבהם גדלתי עדיין עומדים על תילם? ידיד עיראקי צעיר שהכרתי בפריס לא ידע להשיב על שאלתי, אבל הוא השיג לי מפה של העיר, מאלו המחולקות לתיירים. מצאתי בה רחובות וגנים, כיכרות וגשרים וגושי-שיכונים בעיבוריה. "לי יש מפה אחרת" – אמרתי לו – "מפה של סימטאות מעוקלות ומצטלבות כרשת צפופה של קורי-עכביש… "שכונות רבות נהרסו" – השיב לי ידידי לקונית – "אולי גם השכונה שלך". אם נהרסה או לא, היש חשיבות לכך? לדידי היא עומדת לנצח. עולם הילדות הוא עולם על-זמני שמקומו בדמיון יותר מאשר במציאות. הוא שלמות חווייתית שאי-אתה יכול לפרקה לחלקיה או למצותה במילים. אנו רגילים לספר סיפורים הגיוניים. הלשון שבפינו ערוכה על-פי חוקים קבועים והיא כפופה למושגי הזמן… כיצד נספר חלום? כיצד נספר חוויה על-זמנית? חוויות מעולם הילדות אי-אפשר לספרן אלא במחיר כליאתן במסגרות הזמן, במחיר כבילתן בשרשרת הדוקה של סיבה ומסובב. כאלה הם סיפורי-הילדות שאנו קוראים. הם סיפורים. צל דהוי, או בבואה מלוטשת, של חוויה דמיונית. אינני נותן אימון רב בסיפורי-ילדות, כפי שאינני נותן אימון רב בסיפורי-חלומות. במיוחד אינני מאמין לסיפורי-ילדות של סופרים" (עמ' 143-144).

ההיקרעות מעולם הילדות, והפיכתו לסמל, יכולה להוליד כתיבה סנטימנטלית, האופיינית לעיתים לכתיבתם של גולים ומהגרים, ויש לכך יסודות בשני ספריו המאוחרים של חביבי, אבל חביבי מיטיב לשלב בין סנטימנטליות לבין פיכחון גדול, הכרת האסון, הומור וחשבון נפש. עובדת היותו לא רחוק מן הנעורים ב-48 היא אחת הסיבות לשכחה בעיניו, אך הכתיבה אודות עידן זה, אשר התרחק עד אשר הפך כמעט בלתי מובן כעבור דור, הופכת גם מעין מענה לצו של "והגדתָ לְבנךָ", כמעשה של התנגדות בין-דורית לשכחה הכפויה מבחוץ והפושה מבפנים. הנַכְּבָּה היתה למעין נקודת אפס, או מפץ גדול, שיש בכוחו למחוק את כל מה שקדם לו, וכך לדברי חביבי המלחמה, היתה "האירוע שרוקן את ראשינו ומחק את הזכרונות מזכרוננו וטישטש את קווי המתאר של עולמנו" (אח'טיה, עמ' 113).

בנוסף להשפעות הפסיכולוגיות, לנכבה מעין השפעה מטאפיזית, והיא הופכת את הזמן עצמו למטושטש; המציאות השתנתה בצורה כל כך חריפה, של קריסה, ברגע קצר כל כך, שהעבר אם לא נמחק לפחות דהה, ונותק הקשר שלו אל ההווה, אך מצד שני, דווקא בשל כך, בשל הרצון ליצור תיקון בהווה, מתחזק הרצון לעסוק בעבר זה, ואולי לבצע תיקון בדיעבד, של השבר דרך נקודת השבר. בכותבו על זמן המנדט, כנער בבית-הספר, הוא מספר: "כולנו היינו עסוקים, בזמנים הבלתי-מטושטשים ההם, בנסיונות לשחרר מורה זה או אחיו ממעצר, או מחבל התלייה, כפי שלא הצלחנו לעשות במקרהו של פואד חיג'אזי, אחיו של המורה שלנו לערבית, שנתלה על-ידי הבריטים" (סראיא, עמ' 66); הילדות התנהלה תחת כיבוש זר, ואלימותו, והמאבק בו, אבל לפחות זמנה לא היה מטושטש, ומול הכובש הזר היתה אחדות פנימית (וחביבי כותב בהקשר זה על השיתוף בין מוסלמים לנוצרים), לעומת 48 שהביא לפיצול מוחלט, בין מי שנעקר ומי שנשאר, וביניהם גבולות שאינם מאפשרים מפגש או מעבר.

"העמדתי פנים שאני שוכח אותה עד אשר שכחתיה באמת" (עמ' 143), כותב חביבי על סראיא בלא מעט אשמה, אך השִכחה ברורה מתוך הסברו בספר אחר: "ואף-על-פי שבשעות היום אנו ערים לגמרי, אין הזכרונות פוקדים אותנו אלא עם רדת החשיכה על עולמנו, החשיכה שאין בה אלא שביב אור קטן ומבויש ואין ממנה מוצא. אנחנו מגששים את דרכנו חזרה, בתוך המחילה החשוכה" (אח'טיה, עמ' 132). הכתיבה, לאחר תהליך השכחה, מיעוט הזיכרון והגישוש באפילה, היא על כן רצף של וידויים, ואינה יכולה להתחבר לכתיבת אפוס גדול, ובשילוב של שחוק ודמעה מודיע חביבי כי וידוייו נולדו ממחשבה לכתוב "רומאן על תולדותיו של הסלע ההוא המסרב להתייאש" (סראיא, עמ' 61).

"המעיין התגעגע על בניו" (עמ' 91), מבין חביבי, וכך המציאות עצמה דורשת את שיבת אוהביה, אבל האוהבים שוכחים את סראיא שלהם, ומתרכזים בַלחם. חביבי מזמין את קוראיו לראות את תהליך ההכנה שעשה לקראת כתיבת "סראיא", ומבהיר כי מצד אחד מדובר בתהליך אישי, פנימי, של הסתדרות מול המראה: "אני סורק את זכרונותי ומציל אותם מן השכחה ומשרש בתוכם את רעיונות הסרק, ואחר אני מסיר מהם כחל ומחליפו בסרק, עד אשר תשא התסרוקת חן בעיני" (עמ' 71), ומצד שני זה הוא גם תהליך של יציאה החוצה: "וכשביקשתי להתחיל בכתיבת הח'וראפ'ייה הזאת, הפכתי בספרייתי וחיפשתי ספרים שיסייעו בידי במלאכת הזיכרון, ומצאתי בספרו של ד"ר אלכס כרמל, "תולדות חיפה בימי התורכים", תמונה של "ראש הכרמל ודרך חיפה-יפו בראשית מאה זו, לערך"… ובתמונה רואים כרכרה… ובמושב העגלון בעליה של הכרכרה, שהוא לא אחר מאשר אחי ג'וואד" (עמ' 70); השכחה מחייבת חזרה אל ההיסטוריה הכתובה, שמחוץ למשפחה, לקהילה, ובמקרה הזה, זו שכתובה דווקא עברית, אך שם, באופן מפתיע, מוצא חביבי שוב את עצמו ואת משפחתו.

            חלק גדול מן השכחה, ומטשטוש הזיכרון, נובע מן הגבול החדש שעובר בתוך החיים ממש, בינו לבין אחיו, בין אמו לבין אחיו הקטן, אחר כך בינו ובין אמו, וכך כשהוא כותב על אחיו ואחיותיו שמעבר לגבול ומציין אם הם חיים או מתים הוא מוסיף "ככל שדעתי מגעת" (עמ' 73). חביבי נזכר בתַמְרִיָה שהיתה נמכרת בחורף בחיפה, ותוהה: "לאיזה מחנה פליטים במרחבי ארצות הערבים נשאו אותך רגלייך? ואולי גם שם, כמו כאן, כבר נהיית רק זכרון?" (אח'טיה, עמ' 84); לא רק שחיפה הערבית השתנתה, הפכה פחות רחבת ידיים, והכרמל הצטמצם בשטחו ושוב לא רועות בו עיזים, אלא שגם אין זה ברור אם חייה הערביים של חיפה נדדו עם גוליה אל לבנון וסוריה, או שגם שם ננטש העבר לטובת חיי היומיום הקשים; חביבי כותב בחשש כי יתכן שכמו שהערבים שנשארו בארץ שכחו רבים מן העוזבים בחייהם כאן, יתכן כי גם העוזבים שכחו אותם.

בסיפורו "לבסוף… פרח השקד", אשר פורסם ב"שישיית ששת הימים" לאחר 67, מעלה חביבי את המתיחות בזיכרון הפלסטיני בין הנַכְּבָּה לנַכְּסָה (התבוסה הערבית ב-67), ומספר על חבר ילדות קרוב שבזמן בית-הספר היסודי הקימו יחד את "האגודה המחתרתית הראשונה למאבק באנגלים" (תורגם בתוך חיילים של מים, מערבית: נעים עריידי, עמ' 46), שלא עשתה דבר, מלבד קריאתם המשותפת ב"סיפורי מלחמותיו של המצביא ח'אלד אבן אל-וליד, קינותיו של אל-מותנבי ושירתו של אבו אל-עלא אל-מערי" (שם). אחרי שלמדו בתיכון נסע החבר ללימודים גבוהים בירושלים, וחזר ללמד אנגלית בתיכון, "ומאז קום המדינה נותק כל קשר בינינו. הוא נהג אפילו להתעלם מאמירת שלום במקרים בהם נצטלבו דרכינו. ניתוק זה הכאיב לי בתחילה, עד שהתרגלתי" (שם); לדברי חביבי החבר התקדם למשרה בכירה וצריך היה "לנתק כל קשר עם חבריו וקרוביו שאינם מקובלים בעיני הממסד – אפילו היה אחיך בנם של אמך ואביך" (עמ' 46-47).

לאחר מלחמת 67 פתאום הגיע החבר ודפק על דלתו של חביבי, וזה הכניסו ותהה על השינוי שחל בו, האם שב מצפונו או שהוא זקוק למשהו. החבר מספר שנסע אחרי המלחמה לשכם ורמאללה וירושלים, זכר את הדרך לשם ושב להיות בקשר עם חבריו בגדה המערבית, אחרי עשרים שנה, והם לא שכחו אותו והוא אף חש שהם התגעגעו אליו, ורוצים לדעת מה קרה לערבים בישראל, ולדבריו: "הבנתי כי הם העריכו אותנו הרבה יותר מכפי שאנו נטינו להעריך את עצמנו" (עמ' 50). ניתוקו של החבר מחבריו בעבר, הוא מבין עכשיו, היה "ניתוק מן העבר" (עמ' 53), כי העבר אינו זמן אלא אנשים, ועתה "כאילו אני משתוקק לקשור את ההווה שלי בקשרי העבר כולם, כדי שלעולם לא ייפרדו עוד. העבר היה מלא תקווה… רוצה אני להתלות בחוטיו למען אוכל להציל עצמי מטביעה בהווה הזה" (עמ' 52). אבל למרות רצונו של החבר לחבּר מחדש את קשרי העבר, ולמרות הזיכרון שלכאורה שב אליו לאחר החיבור המחודש אל חבריו, הרי שבדבר אחד אין הוא מצליח להיזכר: זכור לו סיפור אהבה בין אחד מבני חבורתם לבין מישהי מן הגדה, סיפור אהבה אשר נתלה בחלוקה ביניהם של ענף עץ השקד, ואין הוא מצליח להיזכר מי מבני חבורתם הוא גיבור סיפור יפה זה; אפילו כאשר הוא פוגש בגדה את אהובתו מאז, ורואה בביתה את הענף ושואל עליו, אין הוא נזכר במה שהמספר בסיפור לא יזכיר לו, כי הוא אותו אהוב. למרות שחלק מן הזיכרון שב לפלסטינים ב-67, עם חיבורם מחדש לערביי הגדה, הרי שחלק מן הזיכרון אינו מצליח לשוב: "אוי לו לאדם! האם הוא נוהג להמית את הזיכרונות שאינו יכול לשאת?" (עמ' 50).

            בסיפור קצר נוסף שהתפרסם באותו קובץ, "רובביקה", מפנה חביבי את מבטו אל סוג אחר של יחסי זיכרון, בין הפלסטינים בישראל לבין אלו שהפכו פליטים ב-48, באמצעות הגיבורה רובביקה, אישה פלסטינית שנשארה בארץ, עם אמה המשותקת, מוכרת רהיטים ומזרנים ערביים מהרכוש ה"נטוש", בעוד בנה יושב בכלא רמלה בשל הפצת כרוזים, ובעלה בלבנון ובא לבקרה רק אחרי 67 דרך הגשרים; היא לכאורה משתפת פעולה, עוסקת בנכסי ה"נפקדים", אבל היא עושה זאת כדי להתקיים, ויותר מכך היא מלקטת בין החפצים הללו את הזיכרונות האבודים עבור אלו שעזבו את הארץ, היא בוכה כשהיא מוצאת את מכתבי האוהבים מוחבאים במזרנים, אוספת את העגילים, השירים ומכתבי הזיכרונות שהיא מוצאת, ואחרי 67 היא בטוחה שהם ישובו ו"אחרי עשרים שנות שכחה הם יזדקקו לי" (עמ' 60). "ניתוק של עשרים שנה משכיח לאדם אפילו את עצמו!" (עמ' 57), אבל לאחר 67 חל שינוי, והנה "הופכים המשוררים שלנו למשהו מופלא בעיניכם. כעת כששרדו הם יכולים להתגאות באבותיהם" (שם), אחרי שקודם לכן זכו המשוררים רק ללעג. רובביקה מודעת לחשיבות הזיכרון שהיא אוצרת, ועל-כן היא מבקשת מן הסופר שיכתוב את סיפורה, כדי שהפליטים הפלסטינים שבגולה, בגדה, בעזה, בירדן ובכוויית, אותם היא מכנה "הצללים הבוהים" (עמ' 61), יבואו למצוא אצלה את זיכרונותיהם; בינתיים היא רואה אותם באים "דרך הגשר ועוברים בסמטאותינו בשקט, מתבוננים לעבר המרפסות וחלונות הראווה בדומייה. אחדים מהם מקישים על אחת מן הדלתות, מבקשים בנימוס להיכנס פנימה. כדי להעיף מבט, ללגום מים. אחר-כך הם מסתלקים בשקט. היה זה כנראה ביתם" (שם).

בכל זאת, למרות קשיי הזיכרון, והקושי לחיות מקרוב את הכרמל ששוב אינו הכרמל, כותב חביבי ב"סראיא": "תוגה מהולה בשמחה היתה מנת חלקי. הערמתי על מצוקותי ושמחתי בחלקי שאני יכול, עדיין, להתייחד עם היבשה והים והשמיים שלי; ולפקוד את אתרי נעורי באמצעות חושי החמישה. ותוגתי על כך שידידי הנפקדים אינם יכולים לעשות כן אלא שלא בנוכחותם. על כן, יקירי, אל תאמרו לנו שלא נותר לנו מה להפסיד – העמידה בין החורבות, לפני עץ אלון שנאסר עלינו או לפני סלע בתוך הצינוק, עדיפה על חיי הארמון שנבנה על ערפילי הפליטות" (עמ' 58-59). בעזרת הקצנת האפשרויות, ומתיחתם בין הצינוק הנתון במולדת לבין הארמון הבנוי בגלות, מבהיר חביבי את החלטיות עמדתו, אף-על-גב שעל-פי רוב מצאו הפליטים את מחנות הפליטים ואוהליהם בגלות, ולא ארמונות. ההיאחזות במקום, במולדת, היא קשה, מכיוון שהיא מנותקת מן ההווה הריאלי, ונמצאת כל הזמן במאבק כנגדו, תוך ניסיון לחזור לעבר, חזרה שאף פעם אינה יכולה להיות שלמה או ממשית. חביבי שב לעבר דרך הסיפורים, הסיפורים הרבים, ב"אח'טיה" דרך עַבְּד אֶל-כַּרִים שעזב, התחתן עם אמריקאית, ונולדה לו ילדה שמתעקשת לומר אִיזְרַאֶל ולא פַּלֶסְטַיְין, ובא לבקר, ב"אופסימיסט" דרך סעיד המשת"פ, ב"סראיא" דרך סראיא האהובה, שהיא בשר ודם והיא הכרמל, והיא לא השתנתה כי בגלות, מנקודת המבט של מי שלא יצא לגלות אלא מציאותו גלתה, לא מזדקנים.

מול מציאות הטרגדיה העמיד חביבי את הקומדיה, ומול הייאוש את רחמי הסיפור, תוך כדי כך שהוא יודע כי גורלם של הפלסטינים רע מגורלם של רוב בני-האדם, כיוון שלהם "אדמות אללה רחבות, ואין מקום צר זולת המולדת" (אח'טיה, עמ' 62), וכי "ההיעלמות המכאיבה ביותר היא זו שאתה יודע עמוק בתוכך כי אין שום פגישה אחריה" (סראיא, עמ' 92).

 

התפרסם בעתון 77, גליון 339, סיון-תמוז תשס"ט, מאי-יוני 2009, עמ' 37-39.

 

לפתח הדבר של החוברת:

http://www.iton77.com/editor.html

 

למאמר של מוחמד עבוד, בעיתון "אלמצרי אליום" במצרים, על פרסום גליון זה של עתון 77, העוסק בספרות ערבית, שהתפרסם ביום חמישי, ה-2.7.2009, בגליון 1845 של העיתון:

http://www.almasry-alyoum.com/article2.aspx?ArticleID=217358

לתרגום המאמר, באנרג'י, בידי דורית גוטספלד:

                http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/913/561.html?hp=0&loc=131&tmp=462

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על "חירות הגעגועים לְחיפה בְּתוך חיפה"

  1. פינגבאק: הערות על השטרות | אלמוג בהר

  2. פינגבאק: חבר הכנסת איימן עודה על רבי דוד בוזגלו והתרבות הערבית-יהודית | אלמוג בהר

  3. פינגבאק: חבר הכנסת איימן עודה על הערבים-היהודים – בעברית ובערבית | عودة الروح: روحٌ جديدة | רוח ג'דידה

  4. פינגבאק: מכתב פתוח לוועדת ארז ביטון להרחבת והעמקת לימודי המזרח בשיעורי הספרות במערכת החינוך העברית בארץ | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s