בכל שנה בא' תשרי חל ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות, ואנו מברכים ומתברכים בשנה טובה, וקוראים לשנה הבאה עלינו לטובה "שנה חדשה", ועם אכילת התפוח בדבש אנחנו מברכים "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש מראשית השנה ועד אחרית שנה". כך הזמנים המתחדשים, ועצם יסוד ההתחדשות שבהם, מביאים עמם תקווה, פתיחת שערים ודלתות של שינוי ואפשרות. ה"חדש" שבזמן משמש יסוד לאופטימיות, לשינוי היסודות הרעים או הקשים מן ה"ישן", מזמן העבר שתלאותיו כבר נודעו.
יש לחדש יסודות חיוביים מובהק בתנ"ך: "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כ"ו, י') אומרת התורה, "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל ל"ו, כ"ו) מבטיח הנביא בשם האלוהים, "לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהילים, נ"א, י"ב) מבקש דוד המלך, ואחר כך קורא: "הַלְלוּ-יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" (תהילים קמ"ט, א').
אך יש גם שולל גדול של שמחת ותקוות החדש בתנ"ך, והוא קהלת בן דוד: "מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א', ט'). אין חדש בעולם כלל, כיוון שיסוד ההשתנות אינו אמיתי: כל מה שיקרה כבר קרה, "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (קהלת א', י'), "מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה" (קהלת ג', ט"ו); בני-האדם חשים שינוי מעצם חילופי הדורות, אך אין בכך ממש, "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א', ד'); הארץ והשמש נותרים יציבים, ומעליהם ותחתיהם מתקיימת תנועת חיים של יצירה וכיליון, אך היא אשלייתית מפני שאין היא מכילה באמת שינוי, כלומר חידוש.
טבע העולם עצמו, על-פי קהלת, מכיל תנועה מעגלית הנדמית כשינוי אך יש בה למעשה קביעות מחזורית: תנועת השמש היא בשיבה אל מקומה, תנועת הרוח היא על סביבותיו, ו"כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים–שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת" (קהלת, א', ז').
לצד זאת נדמה שהעדר השינוי בעולם אינו מסיבת טבע העולם, אלא בשל נקודת-המבט האנושית בתוך העולם, שאינה יכולה להכיל ריבוי ושינוי: "כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ" (קהלת א', ח'); ומה הטעם בחידוש הזמן ומה התקווה שבו אם "מְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א', ט"ו)? וכיצד אפשרי שינוי כאשר הזיכרון האנושי כושל בניסיונו ליצור רצף: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן–עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" (קהלת א', י"א)? וכיצד אפשרי שינוי כאשר, באופן פרדוקסלי, דבר לא נותר לאדם, "כִּי מֶה-הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ–שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ב', כ"ב)? וכיצד אפשרי שינוי מול המוות, המוביל לביטול הזמן, ומאחד את מה שקדם לחיים עם מה שאחריהם, "הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר" (קהלת ג', כ').
"בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח" (קהלת ב', ט"ז) מודיע לנו קהלת מחוכמתו, ומצביע על יסוד השכחה החזק המאיים עליו ועלינו בני-האנוש בתבוסת הזיכרון המובטחת. השכחה היא האיום החמור ביותר שאפשר לאיים בו על יהודי, המצווה לזכור, בניגוד לדאואיסט סיני, למשל, המעלה את השכחה וההתרוקנות מידיעה על ראש שמחתו. אותה השכחה שאינה מאפשרת את השינוי בשל העדר הרצף אצל קהלת, ושמתירה מקום רק לקביעות, היא שמאפשרת אצל הדאואיסט לראות את המציאות כהשתנות מוחלטת וחסרת סדר, שדבר בה לא יכול להישאר קבוע.
מתוך תחושת ה"אין כל חדש" מציע קהלת הסבר למהלך חיי האדם הלקוח מראייתו את מחזוריות הטבע: "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (קהלת ג', ב'); בני אדם חיים ונולדים, אך שינוי זה מקביל לתנועת הנחלים אל הים שאינה מבטלת את העובדה שהים מלא. התחנות המנוגדות לכאורה, הלידה והמוות, הנטיעה והעקירה, הן חלק ממסלול קבוע ונצחי, המותיר את המכלול בלתי משתנה.
בבסיס שיוויון הנפש העומד ביסוד "עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג', ח') נמצא הויתור על תפיסת הזמן כטוב או רע; הזמן נמצא מעבר לטוב ולרע, וכבר ראו עינינו חדש רע וישן טוב, כי "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג', א'). האם ויתור זה על תקוות הזמן החדש הוא נכון? האם הוא יעשה את חיינו טובים יותר? אמיתיים יותר? האם הוא אפשרי לבן-אנוש?
שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה!
התפרסם במקור ראשון, ערב ראש השנה, כ"ט באלול תשע"א, 28.9.2011, מוסף ראש השנה, עמ' 23.
אלמוג בהר 
היי אלמוג,
פירוש יפה, תודה.
הייתי מוסיפה שהוא מציע דרך החוצה.
כתבת: לצד זאת נדמה שהעדר השינוי בעולם אינו מסיבת טבע העולם, אלא בשל נקודת-המבט האנושית בתוך העולם, שאינה יכולה להכיל ריבוי ושינוי:
אם נראה זאת כ"נקודת מבט אנושית" בלי הא הידיעה,
אנחנו פתוחים לנקודת ראות אחרת זוכרת, ומחדשת
רוב תודות הילי!
מקבל את תיקונך, אכן זאת "נקודת מבט אנושית", שרק מתחזה ל"נקודת המבט האנושית" בה"א הידיעה.
גמר חתימה טובה
אלמוג