כל העיתונים מחפשים עכשיו תמונות מחצר בית משפחת שליט. כל תחנות הטלוויזיה מבקשות ראיונות עם בני המשפחה. ומחר: כל צלמי העיתונות והטלוויזיה ירדפו אחרי התמונה של גלעד שליט חוזר אל חיק הוריו, לשכת העיתונות הממשלתית תפרסם תמונות של גלעד שליט עם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, ותחנות הטלוויזיה יתחרו ביניהן על מי ישיג את הראיון הראשון עמו. יתכן שפרשנים ישבו באולפנים וינתחו את הרגשות שמבטאות פניו, ויסבירו האם רזה או השמין.
אולי זה היה צפוי, ובכל זאת זה מזעזע. הרי ברור לכולנו שהדרך היחידה של גלעד שליט, ושל משפחתו, לשוב לחיים נורמליים, היא בדיוק הניתוק מכל אלו. מהטלוויזיה, מהעיתונות, מהראיונות, מהצילומים, וכן כן – גם מהאזרחים שהחליטו שרחוב מגוריו ובית הוריו הוא אתר תיירות. ניתוק לזמן רב.
הזדהות האזרחים עד כה עם המאבק לשחרור שליט, עם המשפחה, והביקורים במאהל המחאה בירושלים, סייעו להביא אותו הביתה. אבל המשך של כל אלו, מן הרגע שבו הוא חוזר, פירושם הקרבת חייו של גלעד שליט לטובת הקרנבל התקשורתי שמחפשים העיתונות והטלוויזיה, ולטובת הקליימקס הרגשי שמבקשים אזרחים רבים, כמו גם לשכת ראש-הממשלה ושר הביטחון.
הדרך היחידה לעצור זאת היא שביתת עיתונאים, עורכים וצלמים: למרות האינטרס הכלכלי של העיתונים שבהם הם עובדים, אתרי האינטרנט ותחנות הטלוויזיה, עליהם לסרב לספק את הסחורה הזאת, בשל גבול אנושי מסויים שהם יכולים למצוא בעצמם. עליהם לומר למנהליהם ולעורכים שצילום יכול להמתין לפחות חודש, שראיון יכול להמתין לפחות שנה. עליהם לומר למנהליהם ולעורכיהם שהטיעון המשומש על כך שהציבור מבקש לדעת הוא שקרי, אבל גם אם הוא נכון חלקית, אין הוא שווה את הקרבת חייהם של גלעד שליט ושל משפחתו.
גם אם העדרותו היתה אירוע ציבורי, ותמונתו ושמו חדרו למרחב הפרטי של כולנו, הרי שרק עובדת שובו היא אירוע ציבורי, ומידע ציבורי, ואילו סיפור שובו, התמונות, השיחות – כל אלו שייכים לו ולמשפחתו ולחבריו.
אלמוג בהר 