לפאול צלאן
סירבתָ להלל אל אשר סרב
להלל אותךָ. סירבת לחפור באדמתו
של מי שביקש לחפור באדמתך
את מותו. לקחת בידך שושנה
של אַיִן, של שום-איש,
כדי לדבר על קמילתך.
כתבתָ פרק-תהילים חדש,
קצר מפוגת-מוות, כדי להעיד
על אבקן שומם-שמיים
ועל מילים של ארגמן
בין החוחים. ותמיד עיגול עיניים,
תמיד אבק פרחים.
כתבת גרמנית, אותו דיבור ממית,
דרך סורג-שפה
אשר סגר עליך ויצר לך צוהר
עד שפיך נמלא
עד שצעקת שתיקות מלוא-הפה
ולא דרשת שיֹאמר דבר
או יסביר את צל-העבר.
אלוהי הכדים המלאים חלב שחור
השותים את עיניי העיוורים הריקות
ששוב אינן מצפות
לַבקרים. אלוהי שקי השקדים המרים,
אלוהים האילם, תהום מעורטל-מחורר.
ותמיד אבן קלה, תמיד לילה כבד.
שרתָ לגרזן פורח, לקבר
שניתן לנו ברוח. ועַיִן-של-אַיִן
נפקחה מעל רעש של רגע בנהר הסיינה
ושוב נעצמה. ותמיד המילים שבורות
בהעדר תשובה, תמיד הגוף שוקע
במים. והמוות, אומן מגרמניה,
מילא פיך שתיקות-ים.
אלמוג בהר 