מהי עניוּת? מהי עשירוּת? האם מוצדקת חלוקת בני-האדם בעולם הזה לעשירים ועניים? האם היא ניתנת לשינוי? רבי יהודה בן מוייאל, האדמו"ר הגאון נר המערב, אשר נולד במוֹגַאדוֹר (כיום אֶצוּוַירַא) שבמרוקו במאה ה-19, ונפטר בירושלים בשנת תרע"א, ביטא בספרו "שבט יהודה" אשר היה גנוז וספון במשך כמאה שנים עד אשר יצא לאור בירושלים בשנת תשנ"ד על-ידי נכדיו, עמדה יהודית חריפה באשר לשאלות הללו, וכתב מה אין בהן בעשירות ובעניות: "אֵין העַנִיוּת מִן הַעַבֵירוֹת וְאֵין הַעַשִירוּת מִן הַזכיוֹת"; מידת עושרו או עניותו של אדם אינה מעידה על מידותיו המוסריות, מסביר רבי יהודה, "כי כמה עשירים רשעים וכמה עניים צדיקים".
בדבריו אלו, המופיעים במאמר כ"ה הדן במידת הצדקה, מנסה רבי יהודה לנתק את הקשר אותו קשרו אנשים רבים בין העניוּת לבין ניוול מוסרי. מדבריו של רבי יהודה ברור כי גם במרוקו של המאה התשע-עשרה היה מי שחשב אחרת ממנו, ועל כן הוא מקפיד לומר: "באמת גם צדיק גדול המיוחד שבאחיך יכול להיות אביון כי כן נגזר עליו משעת לידתו להיות במזל אביון". אין כאן השקפה רומנטית על העוני, כאילו זה מזכך את הנשמה ומאפשר צדיקות, אבל יש בדברי רבי יהודה אמירה ברורה שהעניות אינה עבירה דתית, ואף לא עונש מן הקדוש ברוך הוא, וכי העשירות אינה זכות דתית, או פרס מן הקדוש ברוך הוא, אלא שתיהן סוג של מזל. אין הוא אומר שכל העניים צדיקים וכל העשירים רשעים, או שעשיר אינו יכול להיות צדיק, ועני אינו יכול להיות רשע, אבל הקישור בין המאפיינים השונים אינו נכון.
רבי יהודה פונה אל העשיר ומפציר בו שלא תימשך לו הטעות "לנגוש גם האביון והעני אשר מעשיו סתומים ולא נודעה צדקתו ורשעו, שתטעה לומר שבשביל עוונותיו הענישו אותו בהעניות שבשביל עבירות שבידו ולכך אין לך עונש אם תגוש אותו בהלוואתך שגם אתה עוזר ומסכים לגזרתו יתברך לצערו על העבירות שבידו". המצב בו העשיר מאשים את העני שבשל רשעותו הוא עני הוא טעות חמורה, וכולו ניסיון ליצור אליבי למעשה של ניצול העני ביד העשיר; כי העוני אינו עונש שמעניש בו הקדוש ברוך הוא את הרשעים, אלא להפך, העשיר בכך שהוא לא מקיים מצוות התורה, צדקה ושמיטה, ומרבה בקמצנותו, הוא המונע שפע וברכה וגורם שהעניים יעשו אביונים, כלומר שעוניים יחמיר: "נמצא שאם העשירים לא יקיימו המצווה הזאת ולא יהיה שפע וברכה הם גורמים שהעניים הם נעשים אביונים, נמצא שהאביונים ועניותם הרבה והעצומה אין לה גרמא אלא העשירים בקמצנותם, אבל העניים אף על גב שהם צדיקים כבר נולדו במזל העניות, ומה מקום עוד להעשיר להחזיק בטעותו".
במאמרו פוסל רבי יהודה גם את אחד הטיעונים המוסריים העיקריים המשחקים לטובתו של העשיר: והרי העשיר נותן צדקה לעני, ואילו העני מה הוא נותן? רבי יהודה אומר במילים חריפות: "מן הדין אין לו להעשיר שכר על עצם הצדקה והמתנה שנותן כיוון שהוא אינו אלא כמחזיר הפקדון או הגזל אשר בידו". רבי יהודה לא מבסס את תמונת עולמו על איזו זכות קניין של אדם על הרכוש הרשום תחת שמו בטאבו או בבנק, וקורא לרכוש הרב שהעשיר צובר אצלו, בין אם מירושת אביו או אמו, או מעמלו שלו, או מן המזל, פקדון, ובאופן חמור יותר "גזל אשר בידו". העשיר הוא תמיד, במובן כלשהו, גזלן האוחז ברכוש שאינו שלו, בין אם מדובר בגזלה ממשית שראשיתה ניצול או גניבה מאותו עני העומד עתה מולו, או מאביו ואמו, או מאחר, ובין אם מדובר בהתעשרות שכולה אין בה דופי לפי ספר החוקים; ועל-כן אין העשיר יכול להתגאות בכך שהוא מעניק משלו לעני, מכיוון שאין זה משלו: "העשירים מלבד שחלק העניים הוא מופקד אצלם עוד גם חלק העשיר עדיין לא סילק הקדוש ברוך הוא רשותו ממנו". בשעה שהעשיר מדבר אל העניים עליו לומר להם "שבדין ובמשפט הוא צריך וחייב ליתן להם את שלהם את פקדונם אשר הופקד אתו". נותן הצדקה מקבל שכר על קיום המצווה רק בזמן שהוא "נותן לעני בדברים ופיוסים טובים, ואומר לו שאין אני נותן לך אלא חלקך אשר מופקד בידי בתורת פקדון", ואילו כאשר הוא "נותן לו בפנים זועפות ומראה שהכל שלו" אין לו שכר על המצווה.
רבי יהודה מייחס לעשירים טעות הקרובה לעבודה זרה, וכותב כי העשיר חושב "שה' סלק השגחת הנהגת בני אדם בעולם הזה יחד עשיר ואביון ונתנה ביד השרים אשר ממונים על המזלות, והשרים והמלאכים והמזלות דלא איכפת להו בין צדיק לרשע הם המחלקים את השפע כרצונם". העשיר טועה הפעם לחשוב לא שהעניים הם רשעים, אלא שמתוך שהוא רשע ועשיר הוא לומד שעתה רשעים וצדיקים נתונים ביד שרי המזלות, ואלו כאשר הם מחלקים את שפע העולם לא אכפת להם ממידת הצדק, והם נוהגים על-פי שרירות לבם בלי קשר למידת רשעותם וצדיקותם של בני האדם, וכך אין מי שיגן על העני.
רבי יהודה אינו אוטופיסט, ובמתח שבין שני פסוקי התורה, "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים ט"ו ד') ו"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו י"א), רבי יהודה לא קורא לביטולו של העוני בעולם, ואף מוצא להם צידוק תיאלוגי. אין הוא חושב ש"מגיע להם", לעשיר את עושרו ולעני את עוניו, כמין פרס לזה על מידת מוצלחותו ועונש לזה על מידת אי-מוצלחותו; אבל אין הוא קורא לשנות מצב זה באופן יסודי, כך שלא יהיו עני ועשיר בעולם הזה. מתוך לשון הפסוק, "לא יחדל", מבין רבי יהודה שיש דבר שבשלו ראוי היה "למנוע העניות מן העני", ועדיין: "רצה השם יתברך בבריאת העולם שיהיו בעולם עניים ועשירים כדי שיתקיים שתוף מדת הרחמים עם מדת הדין כמו ששיתפה הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם, וקיום השיתוף ההוא מתקיים על ידי הצדקה שעושים אלו עם אלו". אם יקיימו בני-האדם מצוות הצדקה כהלכתה אלו עם אלו, הם יקיימו שיתוף מידת הדין ומידת הרחמים, שיתוף בין עניים לעשירים, ובשיתוף זה יידמו מעשי היומיום שלהם למעשה הבורא בעת בריאת העולם, ועולמם יהפוך יותר מוסרי ואלוהי. אבל האם דברים אלו, הדורשים אקטיביות מן העשירים, משאירים לעני דבר מלבד הציפייה הפסיבית למעשי העשיר?
כאשר כולם, עשירים ועניים, יעשו רצונו של מקום, "אז תהיה הברכה והשפע מצויים ופירות האדמה מרובים ומבורכים ואזי העניים אשר נולדו במזל עניות מצוי להם מן ההפקר ומן הלקט והשכחה והפאה ופירות שביעית ומעשרות עניים מה יאכלו, ולזה אינם תאבים לכל דבר, אבל עדיין הם בעניים מחמת מזלם אשר נתן להם השם יתברך מעת לידתם, וצריכים הם להלוואת העשירים ולמתנתם כדי למלאת רצונם בשאר הדברים הנותרים". אם יקיימו העניים והעשירים מצוות, והעשירים לא ינהגו בקמצנות, אזי יהיה לעניים די מחסורם, ולא יהיה להם רע בעוניים והם לא יהפכו לאביונים; אבל לשם כך צריך שיעשו כולם, הן העניים והן העשירים, את התיקון התודעתי והמוסרי שעושה רבי יהודה במאמרו זה באשר למשמעות העוני והעושר.
מתוך הפסוק "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז כ') לומד רבי יהודה: "והעניין שכפל צדק צדק תרדוף שהצדקה שתתן תהיה בדרך צדק ולא בתורת חסד"; הצדקה אינה חסד אותו עושה העשיר, אבל היא גם אינה חסד אליו מתחנן העני, וזהו השינוי התודעתי, אליו מכוון רבי יהודה, שצריכים העניים לעשות.
אלמוג בהר 