אמר רִבִּי שמעון
א.
אמר רִבִּי שמעון: חברים הרבה קיבצתי לחבורתי, והייתי מניח דברי שיוותרו על-פה עמם, ואם נחרטים הם בלב התלמידים אזי הם נזכרים, ואם פורחים הם כעשן אזי הם נשכחים, ואין אני נוטל קולמוס וקלף וכותבם, שאם הם נזכרים לשם מה לכתוב, ואם הם נשכחים לשם מה לכתוב. שאין לך ספרים שכותב בהם אדם תורתו שלו שאין בהם פגם גמור, שצריכה תורתו של אדם להיכתב על-ידי אחר, עדיף על-ידי אחרים רבים, עדיף על-ידי מי שאינם מקבלים עליהם דבריו ורעיוניו. שעל-ידי שיספרו רבים תדע כיצד כשאמר כך זה שמע וכך זה שמע ולא כך, ויהיה הדיבור חי והמילים משתנות, ותלמד שכל שאמרו אכן אמר, שדיבר בשבעים לשון, של יום ושל לילה. ואמרו תלמידיו: לא הותרנו דיבור אחד מדברי רבי שמעון שיפרח באוויר, שכל תורתו קודש, ואין בה דבר אחד לבטלה, אף על גב שהזהירנו שעל תלמיד לברור ולשפר דברי מורה, שאם לא כן ספרו יהיה כספר חייו שאין לאיש מלבד האדם החי עצמו ואלוהיו פנאי לקוראו כולו, מראש ועד סוף.
ב.
אמר רִבִּי שמעון: פעם אחת עליתי לישיבה של מעלה, וביקשתי לפגוש ראש ישיבה של מעלה ופגשתי מזכירו. שאלתי כמה ספרים חיבר ראש ישיבה של מעלה וענה לי מזכירו שאין ראש הישיבה עסוק בכתיבת ספרים אלא במחיקתם, ועד עתה מחק אלפיים ספרים. ואני מימי לא חיברתי ספר, אך גם למחוק לא הצלחתי.
ג.
אמר רִבִּי שמעון: כשאסתלק מן העולם אבקש כל תלמידי לבוא עמי לבית ולשמוח עמי שמחה גדולה. התלמידים הקרובים שיעמדו עמי בתוך הבית, והתלמידים הרחוקים שיתקבצו בחצר ויהיו משמחים שם נפשם וגופם בנגינה ובדברי מתיקה ובדברי תורה. ואומר להם, מבקש אני להסתלק מן העולם כשאין בי בושה, ואגלה לכם כל סודות שלא גיליתי, ואם ימשך משך הגילוי שבעה ימים ימתין המלאך שבעת הימים וישבו החברים בבית שבעת הימים. ואקרב רבי אבא שיהיה כותב ואקרב רבי אלעזר בני שיהיה תומך ידי, וכל אחד ידובב בלבו הדברים. ואמרו תלמידיו: ביום שנסתלק רבי שמעון מן העולם גילה רבי שמעון כל הסודות כולם, ולא היה סוד אחד שהיה מותיר בלבו נסתר. והיה עומד לפנינו שמח, ואנחנו היינו עומדים לפניו בוכים, ובנו רבי אלעזר משתמט מלהביט בעיניו, ורבי שמעון מחבקו ומנשקו ומשמחו כאילו היה תינוק, ומאלצו להביט בעיניו. ובשעה שיצאה נשמתו היה אומר המילה חיים, והיה אוחז בשופר ותוקע בו, והיה צוחק. ובשעה שיצאה נשמתו היינו בוכים, וכמה שניסינו להיזכר בכל הסודות שסיפר, לא זכרנו מהם דבר. ובשעה שכל אחד מאיתנו היתה יוצאת נשמתו, היה נזכר בכל הסודות שסיפר רבי שמעון, והיה צוחק בקול אדירים, והיו בני ביתו תמהים לפניו איכה צחוק יחליף בכי ושמחה במקום אנחה.
ד.
אמר רבי שמעון: שמעתי ר' יהודה בן גרים אומר: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו יון ורומי, תיקנו שווקים תיקנו גשרים תיקנו מרחצאות". אמרתי: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן". שמעתי ר' יוסי שותק. אמרתי: "תיקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס". הלך ר' יהודה וסיפר דברי ונשמעו למלכות יון ורומי. פסקה המלכות: ר' יהודה יתעלה, ר' יוסי יגלה לציפורי, ואני אהרג. הלכנו אני ובני אלעזר והתחבאנו בבית המדרש. היתה אשתי מביא לנו בכל יום כד מים ולחם. היתה המלכות תקיפה בגזירתה. חששתי שתגלה האישה מקומנו, והלכנו להתחבא במערה. התרחש לנו נס. נברא לנו עץ חרוב ומעיין מים, והיינו ניזונים מהם. וכל היום היינו קוברים עצמנו בחול ולומדים יחד תורה, ורק בזמן התפילה עולים ומתלבשים ועומדים. תריסר שנים חלפו במערה. בא אליהו הנביא ועמד בפתח המערה. אמר אליהו: "מי יודיע לבר יוחי שמת קיסר ובטלו גזירותיו?". יצאנו וראינו אנשים חורשים וזורעים. אמרתי: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה". וכל מקום שהיינו נותנים עינינו מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה לנו: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם". שבנו וישבנו תריסר ירחים נוספים. אמרנו: "משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש". יצתה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם". יצאנו. כל מקום שהיה מביט בני היה ניזוק, והייתי אני מביט בו ומרפאו. אמרתי לו: "בני, די לעולם אני ואתה".
ה.
אמר רבי שמעון: הכיצד ימתיקו סוד בני החבורה אלו עם אלו? אלו אינם מתלחשים, שמה לו לבן חבורה דווקא ללחוש ולהשקיט, אלא להפך, מתאספים כולם במקום שם אוכלוסין רבים, ומתיישבים במרכזם, כגרעין מול הפרי ומול הקליפה, ומדברים דווקא בפה מלא. ובזה דייקא יחדיו ימתיקו סוד, שאין איש שומע, שכל העולם עסוק חבורות חבורות בדיבור ובדבריו, וכיצד ידע שדווקא כאן הסוד מתוק?
אמר חכם עבדאללה
א.
אמר חכם עבדאללה: חכמי תימן לא נמנעו מלרשום באותיות המספרים 15 ו-16, וכתבו י"ה וי"ו, ולא כדרך שאנחנו משתמשים היום ט"ו וט"ז, ועל כן נהוג היה לחוג בתימן את יום י"ה בשבט ולא את ט"ו בשבט, והחלו לספור את העומר ביום י"ו בניסן ולא בט"ז בניסן.
ב.
אמר חכם עבדאללה: כשבא ר' שלום שרעבי מתימן לירושלים עמד בראש ישיבת בית אל ר' גדליה חיון, ומעטים היו חסידיו. בא ר' שלום כעולה רגל חרד שהביט בהערצה על חברי הכת, ואף לא העיז לבקש שיספחוהו אליהם. ביקש רק זו בלבד, שירשו לו להיות עוזר לשמש בית-התפילה ולשרת בקודש. וכיוון שלא נזקק איש לשירותיו, ישב כל הימים בחצר החיצונית, והיה מסתכל מבעד לחלון לאשר נעשה בבית פנימה. המקובלים בבית-אל לא ידעו מאומה על אודות הזר שבא ואִוָה לו את מושבו שם בחצר החיצונית, לא ידעו על דבר התעמקותו השלמה בדבריהם, על אודות אותו הרעב הגדול שבנשמתו בהתכנסו יום יום אל בדידות פינתו שאצל החלון, ועל חלומותיו הגדולים שבהם ראה עצמו מתאבק בעפר רגליהם ושותה מימיהם החיים המפכים על סביבם. רק השמש, שענוותנותו ומסירותו של הזר נגעו אל לבו, נענה לו. באהבה ובחרדת קודש היה ר' שלום משמש לפני המקובלים בהגישו את סלמי הקהוה השחורה באותם הלילות בספירת העומר שבהם חסידי בית-אל מבלים את הלילה כולו בבית-התפילה בוידוי, בתיקון המידות, בחקר סתרי-הקבלה ובהארתם. והיה ר' שלום נושם לקרבו את האוויר המבושם מן הנשימה הכבושה אשר לגעגועים שנסרו בחלל בית-אל כמחכים לגילויים. והיו מקובלי בית-אל מתחבטים בכמה קושיות ללא מוצא, והוא היה מתכנס בפינתו בחצר ויושב וכותב ישובים לקושיות ומניחם בארגזו של הרב החסיד. והרב החסיד היה מגלה הישובים בלילה הבא, וכך כמה לילות, והיה הדבר לפלא גלוי. הרב החסיד נמנה וגמר לבוא עד חקר החידה הזאת, ויכנס את פרחי-המקובלים וישביע את כל אחד מהם, ואחר שאל אם נמצא ביניהם אחד אשר יגלה את האמת, בעטו של מי נכתבו הדברים. נבהל ונבוך מדבר השבועה קם ר' שלום לתמהונם הרב של המקובלים, שרבים מהם הרגישו בו רק בפעם הזאת לראשונה. ואולם הרב החסיד הבחין עד מהרה בגאוניותו, שנסתתרה כאן בתוך הצניעות והענווה, ויקרב אל הצעיר ויחבקהו ויקרא: אתה תהיה לנו לראש ולרב, תן ונשב לרגליך ונקבל תורה מפיך. ובדברו את דבריו הביאו אל מקום שבתו ויושיבהו על מקומו.
ג.
אמר חכם עבדאללה: בשבתות אשר בין פסח לעצרת, דרכי לדרוש בפרקי אבות, שדרך ארץ קדמה לתורה שניתנה בעצרת. "רבי יוסֵי אומר: יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמיים" (אבות ב', י"ז). ויש לדעת, מה שייכות לעסק התורה עם חיבוב ממון חברו, דְּנָקֵט לְהוֹ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי? ועוד, מה נותן טעם בתיבות "שאינה ירושה לך" על מה שאמר "התקן עצמך ללמוד תורה"? ונראה לי בסייעתא דשמייא, דמצינו שדימה הכתוב את התורה לממון, דכתיב "אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" (משלי ב', ד'), וכאלה רבות. והעניין הוא: כמו שהעוסק בממון במשא-ומתן מרבה ומוסיף הממון שלו, כן העוסק בתורה ונושא ונותן בדבריה, ימצא חידושי תורה הרבה ויוסיף חכמה, ולכן גם בתורה שייך לשון "סחורה". אך אפשר שיחשוב האדם: כמו ממונו, אם ירצה להניחו בתיבה ולא יעסוק בו, אלא יושב ובטל – דרשאי הוא בשלו, ואין עליו דין וחשבון, כן הוא מסחר התורה, אם לא ירצה לעסוק במשא ומתן של התורה רשאי, דשלו היא ורשאי להניחה בקרן זווית, ולא יעסוק בה כדי להרוויח ממנה חידושים. והנה באמת החושב הכן הוא דעת שוטים, כי התורה היא תורה ה', ונתנה לאדם כדי לעסוק בה ולטרוח בעסק שלה, כדי להוציא לאור תעלומיה וסתריה בארבעה חלקים של פרד"ס, והרי היא אצל האדם בתורת עִסקא, כאחד הנותן לחברו אלף זהובים להסתחר בהם, ויקח מן הרווח מחצית שכר, דאינו רשאי לבטל כיסו של חברו, להניח הקרן בטל בתוך התיבה ולא יעסוק בו כלום, וכן העניין אצל התורה. ולזה אמר "יהי ממון חברך", המסור לך בתורת עִסקא, "חביב עליך כשלך", שאתה צריך לשָמרו ולעסוק בו, שלא יהיה בטל, דלא תוכל להצניעו בקרן-זווית בלתי עסק של רווח. וזהו בממון הגשמי של חברך המסור לך, וכמו כן אתה צריך להיזהר בממון הרוחני, היא התורה הקדושה המסורה לך, שתתקן עצמך ללמוד תורה, ולא תניחנה בטלה בקרן זווית, יען כי הן אמת שנִתנה לך מאת ה', אך היא אינה ירושה לך, אלא עודנה של בעלה, דתורת ה' נקראת גם אחר שנתנה לישראל, ובעלה רוצה שתטרח בה להוציא ממנה רַוְחָא ופרֵי בחידושי תורה. וכל כוונתך בלימוד ועסק שלה יהיו לשם שמיים, ולא בעבור לקבל פרס מן הרווח הזה שאתה מוליד ממנה.
ד.
אמר חכם עבדאללה: "חביבין ישראל שניתן להם כלִי חמדה, חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם" (אבות ג', י"ד). נראה לי בסייעתא דשמייא: הנה נודע דתורה שבכתב דומה לארגז נאה ומפואר, שיש חדרים וחדרי חדרים למאות ולאלפים חלוקים זה מזה במידתם, באָרכם ורָחבם וקומתם, שכל אחד ואחד מהם עשוי בחָכמה נפלאה, ומתוקן לתשמיש פרטי לכמה מיני טבעות ונזמים של אבנים טובות ומרגליות. ויתן המלך לבנו יחידו את הארגז המופלא הזה להתבונן בה ולדעת מה תשמיש ראוי להשתמש בזה החדר, ומה תשמיש ראוי להשתמש בזה החדש. ועוד מסר לו כמה מיני תכשיטין, שיתבונן מדעתו להניח כל מין ומין בחדר ואוצר הראוי לו. וכן השם יתברך נתן תורה שבכתב תחילה לעמו ישראל, ועשה בה כמה אוצרות וחדרים בכל פסוק ופסוק, והכל עשה בחכמה. ואחר-כך מסר להם תורה שבעל-פה, שהיא הקבלה והמסורת, הרחבה מנִי ים, וציווה להם להתבונן ביגיעה רבה למצוא מקום בתורה שבכתב אשר יכול לשום בו כל דבר ודבר מתורה שבעל-פה כראוי לו, באופן שכל החדרים והאוצרות שתיקן ועשה בתורה שבכתב צריך שימלאום מדברי תורה שבעל-פה. ועל-כן תורה שבכתב נקראת כלי חמדה, ותורה שבעל-פה היא נקראת חיבה יתרה. ואם תאמר הלא גם אומות העולם העתיקו כל התורה שבכתב והיא כתובה אצלם כמו שכתובה אצלנו, לזה אמר: "חיבה יתרה נודעת להם", פירוש שתורה שבעל-פה לא נודעה אלא לישראל, דעל ידי כן ימלאו את אוצרות תורה שבכתב מתורה שבעל-פה, שבכל פסוק ופסוק דורשים כמה דברים ועושים לו שבעים פנים. מה שאין כן אומות העולם, אין בידם אלא הארגז שהוא כולל כלים רבים, ואין להם דבר שיניחו בתוך הכלים למלאותם, ומה תועלת יש להם ממנה? ובזה יובן הטעם דתורה שבכתב נקראת מים, מפני כי המים יכולים לקבל כל מיני צבע, וכן מקראות התורה יכולים לקבל כמה מיני פירושים וביאורים.
ה.
אמר חכם עבדאללה: אמרו חכמים בפרקי אבות שתורה גדולה מכהונה וממלכות, שהיא נקנית בארבעים ושמונה דברים. והסמיכו זה לזה כמה דברים שהיא נקנית בהם: "באמונת חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים". להודיעך שחייב אתה להטפיל דעתך לדעת מוריך ולהאמין להם, אבל לא שתאמינם לגמרי, אם יאמרו לך דברים שאינם של טעם. לכך הסמיכו לה "בפלפול התלמידים", רוצה לומר וחייב אתה לפלפל בכל דבר, ולא תאמין סתם. וביניהם הוסיפו "בדקדוק חברים", שלומד אתה מחבריך כולם, אף על פי שעודם תלמידים, אבל אתה מדקדק היטב בכל דברים שהם מוסרים לך.
ו.
אמר חכם עבדאללה: אמרו במשנה מסכת אבות: "אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד", ונראה לי לפרש בסייעתא דשמייא, הנה נודע ששכל האדם מורכב מחלקים הרבה, והוא דוגמת השושנה שיש בה עלין הרבה זה על גב זה, ולעת ערב תמצא אותה סתומה, שכל העלין הם נקבצים ונצמדים יחד ושוכבין זה על גב זה, והרי היא כולה גולם אחד. אך בעבור עליהם הלילה לעת בוקר תתפתח ויפרדו ויבדלו העלין זה מעל גב זה, ומה שהיתה נראית גולם אחד, הנה עתה נראית חלקים רבים, שכל עלה מן העלין עומד ומובדל בפני עצמו. כן השכל הוא מורכב מחלקים רבים, לכך יוליד לאדם בעניין אחד אופנים רבים, כי אם יראה או ישמע עניין אחד ישפוט בשכלו שכך וכך היה, וכך וכך סיבתו, וישפוט בזה כמה אופנים, כי אפשר שכל חלק מחלקי שכלו יוליד לו אופן אחר. ברם בתחילת ראייתו העניין בהיותו רך בשנים הנה שכלו הוא גולם אחד. לכן במושכל הראשון ריבונו של עולם ישפוט ויחליט בו דווקא בהיותו כגולם רך בשנים, בליל השושנה, והוא אופן אחד הדן באחד. ואחר עבור זמן מה, עם שיתפרדו חלקי שכלו ויהיו אופנים רבים ויראו לו אופנים חדשים, ידון בכל הדברים הרבים ויברר האופן היותר מוכרח והיותר אמיתי שבהם, והוא מתמתן בכל דבר שבא לפניו, דאפשר שכל חלק מחלקי שכלו ישפוט לו אופן מחודש, ואז ידון ויגמור הדין בדברים הרבים. אך זה כבר אחרי שגמר הדין בדבר האחד, קודם שהתפרד וקודם שהתמתן וקודם שבא היום, אלא בלילה בלילה.
אמר חזקל
א.
אמר חזקל: שמעתי מחכם עבדאללה שנוהגים ישראל להתאבל בימי ספירת העומר על תלמידיו של רבי עקיבא שנספו מהם אלפים לארבעה ורבבות שתיים, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה וכמעט שמם העולם, במגיפה שפקדה צבאותיו של בר כוזיבא, אלמלא רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע שלמדו ולימדו והעמידו התורה. ואף יש שנהגו לא לשיר או לנגן או לרקוד בימי הספירה עד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, או לשיר ולשמוע שיר רק בניגון של עצבות וללא תוף. אך קשה העצבות כשאין אתה רשאי לרפאה במנגינה, שלמדנו ממעשה שאול המלך ודוד המלך כיצד היה מסיר מעליו רוח הרעה: "וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ-אֱלֹהִים אֶל-שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת-הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה" (שמואל א' ט"ז, כ"ג). על כן היו שנהגו להקל בכגון זה, ובייחוד בדורותינו שרב העצב אלפי מונים, ואין כוחנו לעצבות ללא השירה, ונהגו לשיר לעצמם בשקט, באין רואין, או לשמוע מעט מן המנגינה עד שירפאו ואז לחדול, או לבחור כלי שאינם יודעים הכיצד לנגן בו, כגון מי שלא למד לנגן על עוּד או על קַאנוּן או על כינור ילך ויפרוט דווקא עליהם, ואזי כיוון שאינו יודע לנגן ואין ידיו מפיקות מהם מנגינה ממש, מותר לו, ועצם שמנסה לנגן ושומע מעט צלילים, גם אם אינם בלחן יפה, ייטב לו ותסור מעליו רוח הרעה.
[הערה: אין לראות בדברי "אמר חזקל" הלכה למעשה, ואין כוונת חזקל להכשיל את הרבים, שהוא אוסף דברי ספרות והלכות לעתיד לבוא, ולא רק מדברי שולחן ערוך וערוך השולחן]
***
האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון", "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".
"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.
כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.
קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:
חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל
הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":
חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה
הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":
אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל
לחלקים נוספים של האסופה אמר רבי שמעון, אמר חכם עבדאללה ואמר חזקל
אלמוג בהר 