כיוון שאיני מסוגל לכתוב משהו שלם על מאורעות השבוע האחרון, מאז הרצח במצעד הגאווה בירושלים ביום חמישי של הנערה בת ה-16 שירה בנקי, והרצח בכפר דומא בשריפת בית משפחת דוואבשה שבו נרצח הילד עלי דוואבשה, אני מכנס כאן כמה שברי מחשבות:
***
30.7.2015
ירושלים של הדם
***
הרוב הדומם בארץ תומך בדקירות במצעדי גאווה, בשריפת מסגדים וכנסיות, בגירוש מגבעת עמל ומאל-עראקיב ומסוסיא, במלחמה להחרבת עזה פעם בשנה או שנתיים
—
הפוסט הזה נכתב לפני שעתיים-שלוש בצער ובזעם שלאחר פעולת הטרור בירושלים של הדם, במילים קצרות שאני מוסיף עליהן הערה עכשיו, כי נדמה לי שמשהו לא הובן.
הרוב הדומם מדמם, כפי שנכתב באחת התגובות. הרוב הדומם לא עושה בעצמו את כל הפעולות האלו, בחלקן הוא תומך בגלוי, לחלקן הוא פשוט לא מתנגד בגלוי, כי יש דברים אחרים, כואבים יותר, כי לא נורא אם משהו קורה למישהו זר במקום רחוק.
הרוב הדומם תומך בשחיטה המונית אכזרית של חיות למאכל אדם. הרוב לא שוחט, הרוב היה מזדעזע אם היה רואה. אבל הרוב בוחר לא לראות, לא לחשוב על זה הרבה, לחשוב שקצת סבל רחוק לא נורא כל כך, ולהמשיך לאכול הרבה בשר. וכך זה נמשך.
***
לפרק את ארגון הטרור להבה עוד הערב
***
31.7.2015
ממשלת השנאה תמשיך להפיץ שנאה, תוך כדי גינויים רפים של חבריה כלפי רצח התינוק הלילה, והדקירות במצעד אתמול.
כל מי שגדל כאן יודע שדם פלסטיני זול מדם יהודי, שהמשטרה רפה ולא ממהרת למצוא את המבצעים, שבתי המשפט ממהרים להקל בעונש והנשיאים לחון.
לממשלה נוח להמשך הכיבוש שלצבא מותר להרוג, ומימינו כנופיות שהורגות בנסיבות אחרות.
המצב רק ידרדר ללא שינוי של המשטר, והגינויים לא ישנו זאת. ומתקיים בנו הפסוק מספר יהושע: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם".
***
***
1.8.2015
אז בסוף שרון גל נואם בעצרת בתל אביב וינון מגל בירושלים? או להפך? ואיפה ינאם בצלאל סמוטריץ'?
***
***
***
אמר חזקל: הלכתי לחכם עבדאללה והוא בביתו, והוא בוכה מול תמונות המתפללים שנרצחו בבית-הכנסת האשכנזי בשכונת הר נוף בירושלים אתמול, כשהם עטופים בטליתות ומעוטרין בתפילין. ואמר לי: כל הנוטל נפש מורד במלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולמו, וכופר במלכותו, ואינו יהודי אמיתי ואינו מוסלמי אמיתי, שאלהים שלום ודרכו שלום ושמו שלום. ועוד אמר והוא בוכה: מתפללים מכאן רוצחים מתפללים מכאן, ומתפללים מכאן רוצחים מתפללים מכאן, ושמא אינם יודעים שמעשיהם חילול השם וכפירה גמורה, ושמא יש חכמים ומורי הלכה שמלמדים אותם היתר להרוג ולרצוח ולכלות נפש, ותחת אלהי אמת מעמידים אלהי כזב, ותחת "אֵל-נְקָמוֹת" (תהלים צ"ד, א'), שרק לו הנקמה ביום בו יופיע, פוסקים כי הנקמה ניתנה לבני-אדם, ומרבים "עַיִן תַּחַת עַיִן" (שמות כ"א, כ"ד) עד שיתעוור כל העולם, ומרבים "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (שמות כ"א, כ"ג) עד שיהיה כל העולם רצוח? שצריכים אנחנו החכמים והרבנים והשיח'ים להתכנס בבית אחד, ולהרבות תפילות ובקשות ותחינות, עד שמחילת השם תופיע, וצריכים אנחנו ללמד זכות על תלמידינו שלא תלמידינו כושלים ללמוד, אלא אנחנו כושלים ללמד, שהחלפנו תורת אמת ברה וזכה בדברי שווא מדממים. החזיק חכם עבדאללה בידי ואמר בקול בוכים: צם אני מיום אתמול לבקש כפרה על עמי ועל עמם, על דתי ועל דתם, ומבקש אני אותך שתלך לאחיך אִסְמַאעִיל ותבקש ממנו שיבוא עם השיח' שלו ונצום יחד ונתפלל יחד ונבקש כפרה. צם אני על כי אחים אנחנו והמוסלמים, והרבה למדנו מהם, והרבה למדו מאיתנו, ואלהים אחד לנו, ולשון ערבית לכולנו, ועכשיו אנחנו שוכחים כי אחים הם, והם שוכחים כי אחים אנו, ולא נותר לי אלא לבכות ולצום ולהתפלל בעולם זה, שאיך אוכל ללמד תורתי בלעדיהם ובלעדי לשוננו, שבלעדיהם תורתי אובדת, ואנחנו מפסידים דת אמת לדת נקם.
***
2.8.2015
התקשורת מראיינת דווקא את המסיתים לשנאה ולגזענות: את בנימין נתניהו מהליכוד שאמר "הערבים נעים בכמויות אל הקלפי", את בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי שארגן את "מצעד הבהמות", ואת בנצי גופשטיין מלהב"ה.
מי שמראיין את המסיתים, כמרואיינים לגיטימיים, הוא שותף להסתה, לגזענות, לשנאה ובסופו של דבר לאלימות.
***
***
שני העמים שלנו, היהודי והפלסטיני, הם תאומים בתוך טרגדיה אחת בת מאה שנה. שני הצדדים מחנכים את ילדיהם לדעת פחות ופחות על הצד השני, ומשננים בעיקר את אלימות הצד השני, בנרטיב הנשען, בהתאמה מופלאה בין שני הצדדים המסוכסכים, על הטענות הבסיסיות: "הארץ רק/כולה שלנו", "הם התחילו", "אנחנו רק מגיבים", "אנחנו הקורבנות". כל ילד זוכר בעיקר את הקטל מן הצד שלו, וזוכר שהצד השני התחיל (הם לא הסכימו להצעת החלוקה ב-47 / הם גירשו אותנו בנכבה). אסור לו להכיר את ההיסטוריה של הצד השני, את השייכות של הצד השני למקום, את מורכבות הסיפור שלו.
השעון בתודעות הלאומית של שני הצדדים הוא חסר התאמה באופן קיצוני.
בין 48 ל-67 הפלסטינים, שהיו עדיין תחת ההלם של גירוש רובם מתחומי מדינת ישראל ב-48, והתבוסה הערבית במלחמה, והתמוטטותם המדינית והכלכלית, זמן כה קצר לאחר שהם היו רוב מובהק בתחומי ארץ ישראל (שני שליש ב-48, כ-90% ב-1917), חשבו שיתכן שישראל היא תופעה חולפת. גם רוב הישראלים, שלא לדבר על המנהיגות הפוליטית שלהם, לא חשבו כלל להכיר בכך שיש דבר כזה שנקרא עם פלסטיני בתקופה ההיא, ותפיסתם עוצבה במסגרת המכבש הבן-גוריוניסטי. לאחר התבוסה הערבית הנוספת ב-67, ועם הכיבוש של כל שטחי ארץ ישראל/פלסטין המנדטורית על-ידי מדינת ישראל, ועמם רוב הפליטים מ-48, עלה משנות ה-70 בהדרגה בתנועה הלאומית הפלסטינית הרעיון של הסדר עם ישראל במסגרת הרעיון של שתי מדינות, ישראל ופלסטינית, על פי הגבולות שקבעה המלחמה ב-48. כשהרעיון הזה, שכלל הכרה בקיומה של מדינת ישראל, הפך לבסיס הפוליטי של תנועת הפתח ושל אש"ף, והתחיל לחלחל גם בתודעה הציבורית הישראלית, נראה היה שיש אפשרות להסדיר את הסכסוך בעזרת פשרה פוליטית.
אבל בסופו של דבר לאורך שנות התשעים נחתמו הסכמי ביניים חלקיים, שקרסו עם הזמן בשל חוסר היכולת והאומץ להגיע אחריהם להסכמי קבע (בין השאר בשאלות הגדולות סימבולית, ירושלים ופליטים, כמו גם בשאלות החשובות על הקרקע, הגבולות המדוייקים, ההתנחלויות, הסדרי המים), וכן בשל כוחן הגדול של הקבוצות שהתנגדו לרעיון שתי המדינות בשני הצדדים, ועלייתו של פירוש הסכסוך מחדש לא כסכסוך לאומי אלא כסכסוך דתי. כמו כן הסכמים נחתמו בין אליטות בשני הצדדים, קבוצות הגמוניות אשר נהנו בעצמן מרווחה כלכלית ולא חשבו שיש לשנות משהו בהקשר זה לגבי השדרות הרחבות של עמיהן; כך במקביל להסדרים המדיניים צמחה ההפרטה בחברה הישראלית, התרחב מספרם של עובדי הקבלן ומוסד מעמדם של מהגרי העבודה, והרשות הפלסטינית עברה גם היא להזדהות חלקית או מלאה עם ההגמוניה האמריקאית; רעיונות של שיתוף פעולה כלכלי-קפיטליסטי ומזרח-תיכון חדש שווקו בוועידות עתירות יוקרה באירופה ובאמריקה, לא בארץ ישראל/פלסטין שבהן גדלה מצוקת היומיום של האזרחים.
וכך הרגע המשותף שבו שני העמים, שתי התודעות הלאומיות ושתי ההנהגות, הישראלית והפלסטינית, יסכימו על הסדר מוסכם – מדינה אחת, שתי מדינות, גבולות, פליטים, ירושלים, מים וכן הלאה – נראה כעת בלתי-מושג, כיוון שהפרספקטיבות בשני הצדדים שונות עד מאוד:
רוב הישראלים המעוניינים להגיע להסדר חשים שהצד שלהם כבר עשה את כל הויתורים ואילו הצד השני לא הסכים להם (ובלשונו של אהוד ברק: "אין פרטנר", ועל כן צריך להיות "וילה בג'ונגל"), אף-על-פי שכל מה שהם הציעו היו גבולות המפצלים הרבה מהשטחים הפלסטיניים, בלי להקטין את שטחי ההתנחלויות, בלי להציע למתנחלים אזרחות פלסטינית, ללא חלוקה דרמטית בירושלים (ללא חומה) ומחוות ממשיות בשאלת הפליטים. הצעות שלא היו סיכויים רבים שמישהו יקבל אותן. במובנים רבים זאת הפנטזיה של מי שמגדירים את עצמם מרכז בפוליטיקה הישראלית: אנחנו ניתן לפלסטינים תנאי תבוסה של כמה מרכזים עירוניים, ואחוז מסויים מהשטח של גבולות 67 עם הגבלות חריפות על ירושלים, מים, פליטים וכו' – והם יהיו מספיק מובסים כדי לחתום. לכן לרוב הישראלים אין מוטיבאציה להגיע לאיזשהו הסדר, במיוחד בתקופות של שקט יחסי, כמו זאת שהסתיימה לפני שבועות אחדים, וכאשר הפלסטינים מפוצלים בין הגדה לעזה.
מנגד בצד הפלסטיני תומכי הפתרון של שתי מדינות לשני עמים (שהוא כרגע הפתרון שיש לו, תיאורטית, פרטנר ישראלי, אומנם באופוזיציה וקטן, אבל גדול מן הפרטנר לרעיון המדינה האחת) נמצאים בנסיגה מאז הכישלון של תהליך אוסלו, והעדר ההצלחה להגיע לדיאלוג עם ישראל על הסדר של שתי מדינות, והם נתפסים גם כמושחתים וכמייצגים אליטה כלכלית הנהנית מן הממסד שיצרה הרשות הפלסטינית.
וכך שוב, בישראל ובפלסטין, רעיון המדינה האחת יחזור אל המרכז הפוליטי. אך לא תמיד כהצעה למדינה משותפת דמוקרטית ודו-לאומית, אלא כהצעה של הימין הישראלי ושל החמאס למדינה אחת שהיא או פלסטינית או ישראלית. אחרי פרישת אבו מאזן, אולי רעיון שתי המדינות יירד מן השולחן סופית.
וכך ממשיכה ותימשך המילטריזציה של שתי החברות ומקצינה, נמשכת האלימות בסבבים של נקמה ונקמה על נקמה ונקמה על נקמה על נקמה, סבבים המפרנסים אלו את אלו, וממשיכה המיתיזציה של היריב ושל הסכסוך.
והתקווה של חלקנו לחיבור ממזרח, בין חברה ישראלית שתלך ותתמזרח לבין החברה הפלסטינית, בחיבור ערבי-יהודי או מוסלמי-יהודי, הולכת ונרמסת, אף על פי שיש להמשיך ולהשמיע את קולה למען עתיד אלטרנטיבי.
כי בסוף האדמה תנצח. בסוף היא תמיד מנצחת. בסוף כולם ידברו כאן בשתי השפות, עברית וערבית. בסוף היהדות והאיסלאם יחיו יחד ויזכרו את קשריהם התיאולוגיים, ההיסטוריים, האמוניים וההלכתיים. אולי עוד מאה שנה.
בינתיים מייחלים כאן זה למותו של זה, או לפחות להיעלמותו, בשתי השפות, עברית וערבית.
***
***
אלוהים אדירים. מתה מפצעיה שירה בנקי בת ה-16 שנדקרה במצעד בירושלים ביום חמישי האחרון. אלוהים ישמור על נשמתה במקום מוגן יותר מן העולם הזה.
***
בצלאל סמורטיץ', מראשי המסיתים, שיזם את "מצעד הבהמות" כנגד מצעד הגאווה, מפרסם היום הודעת פייסבוק שבעצם הוא נרדף וחווה סתימת פיות.
הקורבנות בימים האחרונים, לאחר מעשי הרצח במצעד הגאווה בירושלים שבו נרצחה הנערה שירה ובבית בכפר דומא שבו נרצח הפעוט עלי, הם על פי סמורטיץ': "הימין, כל מי שלא מוכן ליישר קו עם השמאל הקיצוני, כל המתיישבים ביהודה ושומרון" – אשר חווים הסתה,
לא הנרצחים, לא משפחות הנרצחים, לא קהילות הנרצחים,
סמורטיץ' בפוסט בעקבות הרצח בשריפה בכפר דומא (שאותו הוא טורח גם לגנות בסוף בכמה מילים), כותב: "הערבים הם אויב".
על פי סמורטיץ' העצרות במוצאי שבת היו "ליבוי אלים ויצרי של אלימות" – לא הוא עצמו ומפלגתו וממשלתו ומעשי ההרג והרצח.
בלעג כותב סמורטיץ' "לחשוב שהערבים הם אויב שכעם צריך להילחם בו, ולשרוף משפחה תמימה שנמה את שנתה בביתה – זה אותו דבר".
ומאיים: "רבים וחכמים ממני כבר אמרו שכשהכל אסור הכל מותר. מי שיאסור על אנשים לחשוב ולהביע את דעתם, מי שינסה להלך עליהם אימים ולעצור אותם כי העזו לדבוק בעמדותיהם האידיאולגיות ידחק אותם לפינה ויגרום להם לעשות מעשה".
ומשלב גינויים בהצדקות: "אני מתנגד נחרצות לאלימות, ומבטיח להמשיך להתנגד לא פחות בנחרצות גם להכרה בזוגות חד מיניים במדינה היהודית. אני מבטיח להילחם באלימות, ולא פחות מכך בניסיון לקעקע את ערכי המשפחה היהודית המסורתית. אני מתנגד נחרצות לרצח הנורא שבוצע (אולי) על ידי יהודים בכפר דומא ואמשיך להתנגד לא פחות בנחרצות להקמת מדינת טרור פלשתינית ביהודה ושומרון ולטשטוש המאבק המתנהל בין היהודים לערבים על הזכות בארץ ישראל".
מפלגה שמוכנה שאדם זה יהיה חברה היא מפלגה גזענית ופאשיסטית. ממשלה שמוכנה שאדם זה יהיה סגן יושב ראש הכנסת מטעם הקואליציה היא ממשלה גזענית ופאשיסטית. את אורן חזן השעו מתפקיד סגן היושב ראש ואילו סמורטיץ' ימשיך לעלות לדוכן כסגן של ממלא מקום הנשיא?
***
ממשלת פושעי שנאה ונקמה
***
אני מבין את הצורך בלגיטימציה, שהוביל להקרנת וידאו של ביבי שקורא למיגור האלימות, בעצרת הבית הגאה הערב בירושלים. אבל קשה לשמוע את מי שמסית לאלימות נגד הערבים מדבר נגד אלימות לקהילה הלהט"בית ולהאמין.
***
***
נפתלי אומנם עדיין לא מתנצל, מאז הבחירות, אבל הוא מתמחה בלהתבכיין. בעצם הוא הקורבן של שני מעשי הרצח בחמישי ובשישי. בעצם הוא קורבן של הקהילה הלהט"בית והשמאל הרדיקלי.
יש לנו זן הולך ונפוץ כזה של פוליטיקאים, המשלבים בין אגרסיביות אלימה להתבכיינות קורבנית.
ואולי הם מייטיבים לייצג בדיוק את זהותנו ומהותנו כחברה הישראלית.
***
3.8.2015
ינון מגל מסביר בטוויטר למה רצח התינוק עלי בכפר דומא הוא נקמה ספציפית ביום השלושים לרצח רוזנפלד. כדאי שיעדכן את הרוצחים שאולי לא שמו לב לחיבור ואולי לא עוקבים אחריו בטוויטר: "הכפר דומא נמצא סמוך למקום הפיגוע שבו נרצח מלאכי רוזנפלד הי"ד. אתמול היה השלושים. אני מניח שהרצח הנתעב בא כנקמה. זו לא דרכנו". זאת הלגיטימציה ה"רכה" שמאפשרת את הלגיטימציה ה"קשה".
50 גוונים של לגיטימציה: זאת היתה נקמה ביום השלושים למלאכי רוזנפלד ז"ל, אנשים היו בתחושות קשות לאחר הריסת הבתים בבית-אל, בהתנחלויות חשים שהתקשורת נגדם ולכן יש מי שיצא וירצח פלסטינים.
***
לכל חברי היהודים המבקשים להתחיל ליישם את עונשי המוות מספר ויקרא וקופצים מיד למשכב זכר:
בואו נתחיל מעונש המוות בחנק לנואפים: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ–מוֹת-יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" (ויקרא כ', י'),
[כולנו מכירים סיפורים העוברים מפה לאוזן על כמה וכמה אישי ציבור, ובתוכם גם רבנים, אשר נאפו, וראש הממשלה עצמו התוודה על ניאוף בשידור חי בטלוויזיה בשנות התשעים]
בואו נמשיך בעונש מוות בסקילה לעובדי אלילים, אלילי הכסף ואלילי הקולנועוהטלוויזיה,
בואו נמשיך בעונש מוות בסקילה לבנים המורדים באמותיהם ואבותיהם, ונוציא לכיכר כל בן סורר ומורה: " כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה–אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם : וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ : וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה–אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא : וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל-יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (דברים כ"א, י"ח-כ"א)
בואו נמשיך בעונש מוות בחנק לזקן ממרא, המורה הלכה למעשה בניגוד לדעת סנהדרין,
בואו נחזיר קודם לכן עונשי המלקות לאוכלי חמץ בפסח, אוכלי בשר וחלב ולובשי שעטנז,
אחר כך נדון בשאר עונשי המוות
"סקילה חמורה מן השריפה, ושריפה חמורה מן הסיף, והסיף חמורה מן החנק" (הרמב"ם, משנה תורה, שופטים, הלכות סנהדרין, פרק י"ד, ד')
"ארבעים שנה קודם חורבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל אף על פי שהיה המקדש קיים מפני שגלו סנהדרין ולא היו שם במקומן במקדש" (הרמב"ם, משנה תורה, שופטים, הלכות סנהדרין, פרק י"ד, י"ד)
"מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין… דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי" (בבלי, כתובות ל', ע"א)
סנהדרין שהוציאה להורג פעם בשבעים שנה נקראה סנהדרין קטלנית.
***
יותר יהודים נרצחו במאה השנים האחרונות מאשר פלסטינים. אבל רוב היהודים הללו נרצחו באירופה, ולא כאן בישראל-פלסטין. כאן בישראל-פלסטין במאה השנים האחרונות נהרגו יותר פלסטינים מידי יהודים מאשר יהודים מידי פלסטינים.
יותר יהודים הפכו לפליטים במאה השנים האחרונות מאשר פלסטינים. אבל רוב היהודים הללו הפכו לפליטים באירופה, ובחלק מארצות ערב, ולא כאן בישראל-פלסטין. כאן בישראל-פלסטין במאה השנים האחרונות הרבה יותר פלסטינים הפכו לפליטים (מעל 700,000 בנכבה, ושוב ב-67 בכפרים שסביב לטרון, ובאמצעות אמצעי חקיקה שונים לאורך השנים שלאחר מכן) מאשר יהודים שגורשו מבתיהם והפכו לפליטים (מהעיר העתיקה בירושלים, מגוש עציון, מימית, מגוש קטיף).
יהודים ופלסטינים סוחבים איתם בצדק במאה השנים האחרונות תחושה קורבנית עזה לגבי היותם מטרה לרצח ולגירוש. אבל פעמים רבות התחושה היהודית הזאת כולה מושלכת כלפי הפלסטינים, כאילו הם מחולליה, אף על פי שאין זה נכון ברובו. גם הפלסטינים ממקדים את הזיכרון הקורבני שלהם ממאה השנים האחרונות ביהודים, ובהחלט שיותר בצדק באופן יחסי (אם כי גם הם לעיתים ממזערים מקומם של הבריטים, הירדנים, המצרים, המלחמה בלבנון והמלחמה כיום בסוריה, בסבל שעבר על הפלסטינים במאה השנים האחרונות).
ולמה חשובה משוואת ההרג והפליטות הזאת? מה שהסיט אותי לכתוב על כך הוא הפוסט הנפשע של רונן שובל, שבו כלל שמות ילדים יהודים רבים שנרצחו, ורק שני ילדים פלסטינים שנרצחו, "מוחמר אבו חדיר, התינוק שנשרף אתמול (שעדיין לא בטוח שנרצח ע״י יהודים)" – ושכח את רוב הנרצחים הפלסטינים, והילדים שבתוכם, שהם חסרי שם מבחינתו, כי הם נרצחו לפני זמן רב, או נרצחו ממטוסים וממסוקים ועל-ידי חיילים, אינם נחשבים כלל כנרצחים – ודבריו היו עוד גוון של לגיטימציה לרצח על-ידי יהודים (אנחנו רוצחים מעט והם רוצחים אותנו יותר, אז עוד לא מילאנו את המכסה המותרת לנו).
אולי לא הייתי צריך כלל להגיב.
***
***
***
***
בתחרות ההסתה השבועית אראל סג"ל הוא אחד המובילים, ויתכן שתצטערו אם תיכנסו לקישור ותקראו את הרעל שלו.
הוא ממשיך את הרעיון של שרון גל או ינון מגל (בכנות איני מצליח להבדיל ביניהם) ש"לשמאל היהודי-ערבי יש חיידק טורף בראשו", וטוען שלשמאל הזה בעצם לא אכפת מילדיו היהודים, והוא לא יזיל דמעה אם הם ימותו, לא אכפת לו מאחיו היהודים, משכניו היהודים, אפילו לא מעצמו, ובעצם השמאל הפוליטי מבקש פתרון פוליטי שיביא לכמה שיותר הרוגים יהודים, וכמה שפחות הרוגים פלסטינים (יש כאן כמובן גם הרחבה של דבריו של ביבי "השמאל שכח מה זה להיות יהודי" – ל"השמאל שכח להתאבל על יהודים")
כותב המאמר עצמו לא מטריד אותי, הוא איש יחסי ציבור וספינים עם מתק שפתיים ושנאה, הוא לא צריך להאמין במה שהוא כותב, הוא מניפולטור מקצועי, ורגשות אמיתיים לא היו לו מאז התיכון, אבל השיתופים הרבים של אנשים שנענים למניפולציה שלו עצובים, ומעידים על העקרות הרגשית שבתוכה אנחנו חיים, ועל הניסיון המניפולטיבי להפוך מחלוקות פוליטיות למחלוקות רגשיות.
בעצם הוא ממשיך את המניפולציה האינפנטילית של אברי גלעד מלפני כמה שבועות, שעיצב מחירון של מוות, איזה מוות גורם לזעזוע גדול יותר: מותו שלו הכי מרגש, אחר כך אמו, אחר כך שאר משפחתו, אחר כך מפורסמים מהטלוויזיה, אחר כך חיילים יהודים בקרב, אחר כך של יהודים בפעולות טרור (הרבה לפני יהודים שסתם מתים בתאונות דרכים, בתאונות עבודה או שמציתים עצמם עקב מצוקה כלכלית), אחר כך אמריקאים (כי משדרים בטלוויזיה הרבה סיפורים אישיים על כל מקרה מוות שם), אחר כך של הודים, כי סג"ל ביקר שם פעם, אחר כך של אירופאים, ורק אז של ערבים, קצת לפני אפריקאים שבאמת לא מעניינים אותו.
יכולתי לכתוב מאמר תגובה ציני שלתל-אביבים מעולם לא היה אכפת מרצח של ירושלמים, וחובשי כיפה אדישים לרצח גלויי ראש, וזה כנראה היה הולך מצויין ברשת, אבל אף אחד לא היה מבין את הציניות.
יכולתי להביא עובדות ממשיות ממאמרים של סג"ל, ומאותו סוג של עובדות עקרות רגשית שהוא משתמש בהן הייתי מוכיח לגביו שהוא הרבה יותר מתרגש ממוות של חטופים מאשר של מי שלא נחטף קודם רציחתו, הרבה יותר מתרגש ממוות של תינוקות מאשר של ילדים ומבוגרים, וממוות בשריפה מאשר בפיצוץ וביריות (כי יש אכן כלכלה של רגשות, אפשר לנהל בה דיון ולנסות ללמוד מכך משהו, ולא רק לבצע את המניפולציה).
הייתי יכול לחשב לכם באופן מתמטי את ההוכחה לכך שאראל סג"ל התרגש ממותה של הנסיכה דיאנה יותר מאשר ממותם של חמישה נרצחים בפיגוע, כי על הנסיכה הוא כתב טור ארוך יותר. על פי מספר ואורך הטורים יכולתי גם להוכיח את הטענה שמותה של הנסיכה דיאנה ריגש את סג"ל, על פי מספר המילים שהקדיש לו, כ-20% אחוזי התרגשות מהתרגשותו מכל הנספים בשואה, כלומר מבחינה של מתמטיקה רגשית המתאפיינת בכמות הכתיבה שהקדיש לנושא, 5 נסיכות דיאנה שוות בעיני סג"ל 6 מיליון יהודים שנרצחו בשואה.
וכמובן העיוות הקבוע, אליו התייחסתי אתמול: מבחינתו של סג"ל מעט מאוד פלסטינים נרצחים. כי מאות הילדים ההרוגים בעזה במלחמה האחרונה לא הזיזו לו את הפופיק ולא צריכים להזיז לו את הפופיק, הם היו צריכים למות מבחינתו.
יש בדבריו עיוות תודעתי אמיתי, אפילו אנטישמי.
והכל במסגרת שבוע 50 גוונים של לגיטימציה לרצח – הפעם הוא מגלגל את הרעיון של גולדה מאיר, שלערבים לא אכפת כשילדיהם מתים, עוד צעד קדימה: "ימנים עצובים כשמתים יהודים, שמאלנים עצובים כשמתים ערבים, לערבים לא אכפת מי מת", והקורא יכול להמשיך את ההיגיון: אם לשמאלנים לא היה אכפת כשרצחו יהודים, למה צריך להשתתף באבל של השמאלנים הללו עכשיו כשסך הכל רצחו תינוק פלסטיני אחד, מכסת האבל המגיע להם עוד לא הושלמה.
מניפולציות כאלו – רק גברים עם עצירות רגשית מסוגלים להמציא. צריך מחקר מגדרי כדי לבדוק האם באמת רוב משתפי הרשימה שלו הם גם גברים.
***
לכל חברי הימנים השואלים, לאור הזעזוע הגדול מרציחתו של התינוק עלי ורציחתה של הנערה שירה בשבוע האחרון, איפה הייתם כשנרצחה התינוקת שלהבת ונרצחו ילדי משפחת פוגל:
א. מה אתם יודעים על העצב והצער והאבל של אנשים אחרים? כליות ולב אתם כבר יודעים?
ב. אני יודע – אתם בוחנים עמודי פייסבוק, לא כליות ולב. ובכל זאת חלקנו נולדנו לפני שהומצא הפייסבוק. כלכלת הרגשות של פייסבוק לא חייבת להיות זהה (כלומר אני מקווה שאינה זהה) לכלכלת הרגשות האישית של כל אדם ואדם. יש בה מבנה דיאלוגי (כמו כל עולם רגשי), ויש גם בחירה במה דווקא לשתף.
ג. אף אחד לא מתכחש לכך שיש כלכלה של רגשות: כולנו מזועזעים יותר ממוות של קרובי משפחה. ממוות של חברים. ממוות של מי שלמדו איתנו בבית-הספר, שעבדו איתנו. ממוות שיכול היה להיות המוות שלנו. ממוות של מי שגר ברחוב שלנו, או ביישוב שלנו. ממוות של מי שהכרנו (גם אם רק דרך הטלוויזיה, גם אם רק לאחר מותו).
ד. כלכלת הרגשות היא מסובכת: אנחנו מתרגשים יותר ממוות של תינוקות וילדים, ממוות אכזרי (למשל בשריפה ולא ביריה או בפיצוץ). אנחנו יותר מתרגשים ממוות מתועד. יותר מתרגשים ממוות של מי שקודם נחטף, או הוכרז חטוף, ורק אחר כך נרצח, והיה בעינינו סיכוי שהוא בחיים, מאשר ממי שמת מיד, עם הידיעה הראשונה. כלכלת הרגשות הזאת לא צודקת ולא מוצדקת, והיא מצריכה התמודדות אמיתית, לא מניפולציה.
ה. עוד על כלכלת הרגשות: אנחנו מתרגשים ממוות של בני דתנו, עדתנו, ארצנו, בבחינת "עניי עירך קודמים". אנחנו מתרגשים לעיתים יותר ממוות של חיילים מאשר ממוות של אזרחים, ממוות בפיגוע מאשר במוות בתאונת עבודה בנפילה מפיגומי בניין, ממוות בשואה מאשר בשוד מזויין. גם אם בפועל יותר אנשים מתים בתקופה מסויימת בתאונות עבודה מאשר בפיגועים. כלכלת הרגשות הזאת גורמת לתוצאות – לא נשקיע את אותם תקציבים בהגנה מתאונות עבודה או ממוות ממחלות וזיהומים מסויימים, שאנחנו משקיעים בפיתוח כיפות ברזל.
ו. עוד על אבל בהקשר ישראלי: מי שגדל כאן מכיר את טקסי האבל, סביב יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, שידורי הטלוויזיה ב"גל פתוח" לאחר פיגוע או אסון בצבא. כולנו צברנו מאות או אלפי שעות (או יותר) של הטקס המטהר הזה, שאסור לבקר אותו. ואכן חלקנו חשנו ברגע מסויים שיש בו משהו מניפולטיבי: שבעצם טקסי האבל האלו לא נועדו רק לכבד את המתים, שאותם אנחנו אכן רוצים לכבד, אלא כדי ליצור ולקבע בקרב ילדים-נערים-ומבוגרים יהודים-ישראל תודעה קורבנית המניחה שהעולם כולו נגדנו, שכולם (ובעיקר ערבים, ובעיקר פלסטינים) רוצים להרוג אותנו, שאנחנו רק מגיבים כנגד האלימות הפונה כלפינו, אף פעם לא אלימים בעצמנו. וכשחשנו את עוצמת המניפולציה האדירה הזאת שאלנו את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות מולה. להתעלם? לכאוב בפנים אבל לא להצטרף לאבל הפומבי הטקסי, כדי לא לחזק אותו? (פומבי בהקשר זה – גם בפייסבוק)
ז. מי שחווה בשלב כלשהו את האבל הישראלי כמניפולציה, חש בתוכו גם את ההכחשה ההדחקה של כאבים אחרים: כזה הוא הנר השביעי שהודלק בטקס יום השואה בבית-ספר קדמה בתל-אביב, כדי להזכיר את רציחות העם האחרות, שאנחנו לעיתים לא מתמודדים איתן, של הארמנים, ברואנדה ועוד, כדי להשאיר את השואה ייחודית.
ח. מי שחווה בשלב כלשהו את האבל הישראלי כמניפולציה, חש בתוכו גם את ההכחשה של המוות והאבל הפלסטיני, במעשי הטבח סביב 48 ומאז בעימותים ובמלחמות ובאלימות הנמשכים: ואז באופן "דיאלוגי" למציאות חלקנו מבקשים להנכיח את האלימות שחווים הפלסטינים בתוך העברית, בתוך ישראל, כי זה כמעט אף פעם לא נעשה, למעט במקרים נדירים כמו בשבוע האחרון ושריפתו של התינוק עלי.
ט. מי שחווה בשלב כלשהו את האבל הישראלי כמניפולציה, המנכסת את ההיסטוריה היהודית ואת האבל היהודי לעצמה, אבל רק לשם המסקנה הפוליטית מתוכו, שב וחיפש בתוך היהדות שלפני היהדות הישראלית דרכים להתמודדות: כזה הוא למשל הפיוט "בינו נא מורדים" של הפייטן ר' דוד בוזגלו. המחלוקת על האבל קשורה לשאלה אם יש לזכור כל יחיד ויחיד בשמו, או שגם השכחה היא חלק מהמעבר מאבל לשלום. ומה משמעות האלימות – האם היא ביטוי של מרידה במלכות הקב"ה?
י. הרציחות מהצד שלנו מזעזעות אותנו בצורה אחרת כי הן יוצאות מתוכנו, הן נעשות על ידי אנשים שחיים איתנו ושהתחנכו לצדנו, ולמדו שטוב לרצוח, הן נעשות בשמנו, וזה אומר משהו על האחריות שלנו והאשמה שלנו.
יא. אנחנו לא הצד הכבוש, ויש הבדל כאשר צעירי הצד הכובש בוחרים בנוסף לאפשרות להרוג בצבא, לצאת לרצוח גם באופן עצמאי.
יב. יש אכן תגובה שונה כשאתה המקרבן ולא הקורבן. מבחינה מוסרית זה שונה. וגם החוויה הרגשית: ההתכנסות באבל על גורלך שלך, מול ההבנה של התהום המוסרית שאליה אתה עצמך, והחברה שאתה חי בה, הגיעו.
יג. רוב המתים הפלסטינים בארץ עוברים ללא אזכור ונוכחות בתקשורת היהודית-ישראלית. המתים מכדורים מהפגנות בשטחים ובארץ (מה אתם זוכרים מסיפוריהם של הפלסטינים אזרחי ישראל שמתו בהפגנות באוקטובר 2000? אתם זוכרים שם של אחד המתים?), הילדים הפלסטינים שנהרגו במבצע צוק איתן ועופרת יצוקה ועוד, על פי רוב שמותיהם כלל לא הוזכרו בתקשורת היהודית-ישראלית, ורוב העיתונים והעיתונאים התנגדו לאזכורם בעיתונים.
***
***
אלמוג בהר 
תודה שכתבת ושיצרת מקום קטן להניח בו את הראש לרגע בימים האיומים האלה.
תודה אלמוג. שתי הערות יש לי.
אחת לגבי המשפט הזה "מניפולציות כאלו – רק גברים עם עצירות רגשית מסוגלים להמציא. צריך מחקר מגדרי כדי לבדוק האם באמת רוב משתפי הרשימה שלו הם גם גברים."
אני חושב שגם נשים עם עצירות רגשית מסוגלות לייצר מניפולציות כאלה. עצירות רגשית אינה עניין גברי בהכרח גם אם אולי (וכלל לא בטוח) הוא נפוץ יותר אצל גברים בתרבות הישראלית.
שנית, הרצח של פלסטינים בידי המיליציות היהודיות הוא לא רק עדות לתהום שהחברה היהודית הידרדרה אליה אלא גם איום מוחשי עלי. יש בין הרוצחים הללו כאלה שדומה שהשנאה לשמאל עולה על השנאה לערבים. תחרות לא מלבבת, ובכל זאת.