אמר חכם עבדאללה
א.
אמר חכם עבדאללה: נראה לי, בסייעתא דשמייא, דיעקב אבינו, עליו השלום, לקח חלקו: ניסן, אייר, סיוָן, ועֵשָו לקח חלקו: תמוז, אב, אלול. אך נתגבר עליו יעקב אבינו, עליו השלום, וחטף ממנו את אלול, ונשאר בידו תמוז ואב בלבד, ולכך שלט בהם בזמן החורבן והֵרָע לישראל בהם. אך לעתיד לבוא גם שתיים אלו יהיו ימים טובים לישראל, ודבר זה תלוי בתשובה ומעשים טובים. ולכן חודש זה נקרא אב, שהוא עתיד להיות אב לכל חודשים, מאחר שנעשו בו רבות רעות מוכרח שיהיו בו טובות מרובות יותר מכל חודשים, על דרך מה שאמר הכתוב: "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ" (תהלים צ', ט"ו), ותוקף ימים רעים של חודש זה הוא בכניסתו בלבד, שהם תשעה ימים, שיש בהם רי"ו שעות. תוציא מהם ארבע שעות, שהם שליש אחרון של יום תשעה באב, שאז נולד המשיח, מושיען של ישראל, נשאר רי"ב שעות, ונעשו רי"ב שעות אלו רעים לישראל בחורבן, בשביל שביזו תלמידי-חכמים, וידוע כי תלמיד חכם של ארץ ישראל נקרא רבי, ומאחר שביזו את "רבי", לכך לקו ברי"ב שעות קשות אלו של תשעה ימים הנזכרים. והנה אנחנו בוטחים כי רי"ב שעות רעות אלו יתהפכו לעתיד לטובה, שיהיה מספר "אורה", שעולה רי"ב.
ב.
אמר חכם עבדאללה: למדנו בהלכות תשובה כמה הוא שבח גדול לאדם השב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ויגלה עבירות שבינו לבין חברו לאחרים, ויאמר להם אומנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם. כי כל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו יכולה להיות גמורה, שנאמר "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כ"ח, י"ג). כי בעבירות שבין אדם לחברו, כגון שחובל ופוצע חברו או מקלל חברו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו. ואף על פי שיחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך גם לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו. אבל יש גם חמישה דברים שהעושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, ואלו הן: המקלל את הרבים, שלא קילל אדם ידוע שיוכל לשאול ממנו כפרה, והחולק עם הגנב בגנבתו, לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא הגנב גונב רבים ומביא לו והוא לוקח ולא יוכל להחזיר, והמוצא אבידה ואינו מכריז עליה עד שיחזירה לבעליה, שגם אם יעשה תשובה לאחר זמן אינו יודע למי יחזיר, והמקבל שוחד להטות דין, ואינו יודע עד היכן הגיעה הטיה זו וכמה הוא כוחה כדי שיחזיר, ויותר מכל אלו האוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות, שאלו בני אדם אומללין הן ואינן ידועים ומפורסמים, וגולים מעיר לעיר, ואין להם מכיר כדי שיידע שוד זה של מי הוא ויחזירנו לו. וכן בדרך זאת הוסיף ר' חיים פלאג'י בעבירות שאם עשה אותן אינו יכול לשוב תשובה שלמה, שגם אם עניים חבים לעשיר חוב, והוא דוחק אלו העניים בחוב שהן חייבים לו עד שמחליטין לו קרקעותיהם או מטלטלים שלהם בפחות משווים, ואינו חושב שיש בזה חטא, כי יאמר שלי אני נוטל, הרי אינו יכול לשוב בתשובה גמורה עד עולם.
ג.
אמר חכם עבדאללה: כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועוונות, ומי שזכיותיו יתרות על עוונותיו נקרא צדיק, ומי שעוונותיו יתרות על זכיותיו נקרא רשע, והרוב בינוניים, מחצה למחצה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע עצמו והכריע כל העולם כולו לכף חובה וגרם להם השחתה, עשה מצוה אחת, הרי הכריע עצמו והכריע כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה. זה הוא שנאמר "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י', כ"ה), שכשצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו. וכן המדינה יש לה זכיות ועוונות, אם היו זכיותיה וזכיות כל יושביה מרובות על עוונותיהם, הרי זו צדקת, ואם היו עוונותיהם מרובין, הרי זו רשעה, כפי שאמר הנביא על ירושלים: "שִׁמְעוּ דְבַר-ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה… אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים… שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א', י', כ"א, כ"ג). ואחר אמר על העתיד לבוא: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק–קִרְיָה נֶאֱמָנָה : צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א', כ"ו-כ"ז).
ד.
אמר חכם עבדאללה: לא נכון מה שאומרים הבריות "הֵיכּ וַהֵיכּ אֶסְטַמוֹס אַבּוּדִין", שאין לך לחוש שכך וכך אנחנו אבודים, שהייאוש מסוכן. אלא להפך, משום שאתה יודע סוף כל בשר, אתה מזכיר לעצמך יום יום כי שעה שעה אתה נשפט, וכי לעתיד לבוא, כשתחזור עפר אל עפר, הרי אתה גם עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, ועל כן נתון לך בכל רגע לתקן דרכיך, שהצדיקים הגמורים הם בעלי-תשובה שגמרו אומר לשוב בהם מרשעתם, ואין לך צדיק גמור שלא ידע טעם רשעה, ועל כן יכול כל אחד בדקה אחת לקנות את עולמו, ואינו אבוד אלא עד ממש ברגע המיתה, וגם אז הרהור של תשובה יכול לחלוף בראשו, והדברים ידועים.
ה.
אמר חכם עבדאללה: אמר הפייטן הקדמון, הסַלַח רבי משה אבן עזרא: "מֵי עֵינַי שָחָקוּ מֵעֹז כְּאֵבִי אֲבָנִים".
אמר חזקל
א.
אמר חזקל: שרנו בחודש אלול בימי הסליחות ובעשרת ימי תשובה מדברי המשורר הקדמון שכתב: "אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ / בָּאִים בְּכֹחַ מַעֲשֵׂיהֶם". ואמר לי חכם עבדאללה שהפיוט הוא מעין תפילה על התפילה או בקשה על הבקשה, שכבר אין אנחנו יודעים להתפלל ואין אנחנו עזי מצח לומר לפניך שיודעים אנחנו להתפלל, שהדור חסר וכל מי שידע להתפלל כבר הלך לעולם שכולו טוב, ועתה אנחנו יכולים רק להזכיר לפניך שפעם היו בתוכינו אנשי אמונה אשר ידעו לעמוד בפרץ ובזכותם נדחו הגזרות, והם היו לנו לחומה ולמחסה ביום זעם, ועתה הקהל הקדוש שלנו כולם פרוזים ללא חומה, שלא נותרו בנו אנשים היודעים לעתור ולרצות, ואם לא הייתם משיב פניהם ריקם, הרי תוכל להשיב פנינו ריקם, ואם כאב רחמת למענם הרי למעננו תוכל לא לרחם, ובחטאינו ובעוונותינו איבדנו אותם, ואין לנו על מי להתלונן אלא על עצמנו שנשארו לאנחות, ללא גודרי גדר, ללא משיבי חימה, ללא קמים בפרץ, ללא ראויים לרצותך, ותרופה אין, ועתה כל שנותר לנו הוא לשוב אליך בבושת פנים, ולשחרך בעת בוקרי הסליחות, והתפילה בפינו תהיה הסיפור על אבותינו ואמותינו יודעי התפילה שהיו בתוכינו בעבר: "אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ / בָּאִים בְּכֹחַ מַעֲשֵׂיהֶם // גִּבּוֹרִים לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ / דּוֹחִים אֶת הַגְּזֵרוֹת // הָיוּ לָנוּ לְחוֹמָה / וּלְמַחְסֶה בְּיוֹם זַעַם // זוֹעֲכִים אַף בְּלַחֲשָׁם / חֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם // טֶרֶם קְרָאוּךָ עֲנִיתָם / יוֹדְעִים לַעֲתֹר וּלְרַצּוֹת // כְּאָב רִחַמְתָּ לְמַעֲנָם / לֹא הֱשִׁיבוֹתָ פְּנֵיהֶם רֵיקָם // מֵרֹב עֲוֹנֵינוּ אֲבַדְנוּם / נֶאֶסְפוּ מֶנּוּ בַּחֲטָאֵינוּ // סָעוּ הֵמָּה לִמְנוּחוֹת / עָזְבוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת // פַּסּוּ גוֹדְרֵי גָדֵר / צֻמְּתוּ מְשִׁיבֵי חֵמָה // קָמִים בַּפֶּרֶץ אַיִן / רְאוּיִים לְרַצּוֹתְךָ אָפֵסוּ // שׁוֹטַטְנוּ בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת / תְּרוּפָה לֹא מָצָאנוּ".
ב.
אמר חזקל: קרא לפני חכם עבדאללה מספר משנה תורה לרבנו הגדול הרמב"ם, ופתח בספר המדע בהלכות דעות: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר "הוֹלֵךְ אֶת-חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ" (משלי י"ג, כ'). ואומר "אַשְׁרֵי הָאִישׁ– אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהלים א', א'). וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כעניין שנאמר "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" (איכה ג', כ"ח). ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו ליישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כעניין שנאמר "מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (ירמיהו ט', א')". עד כאן דברי הרמב"ם. ואמר לי חכם עבדאללה: ומה עשה הרמב"ם, שגם בזמניו כמו בזמנינו היו כל המדינות שהוא ידע ושמע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה? האם קיים את שנאמר "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" והאם יצא למערות ולחוחים ולמדברות? אלא שנהג עמו וקהלו ביד תקיפה לתקנם ולהשיבם מדרכם הרעה ולשבר הרשעה והעוולה. ומה נעשה אנחנו, שאין ידנו תקיפה כיד הרמב"ם, ואין עמנו נשמע לנו, ויד הרשעה אוחזת במלכות? ללכת למדינה אחרת איננו יודעים, שכבר כבדו רגלינו מהליכות הורינו, והגיעה שמועתן שגם שם מושלים הרשעים על הצדיקים, ובשב ואל תעשה אין אנו יוצאים ידי חובתנו. על כן עלינו לחלק את זמננו, ולתת מחצית למדברות ולחוחים ולמערות, ולקיים שם נפשנו כדי שלא להידבק ברשעה, ומחצית ניתן למדינה להוכיח מלכות הרשעה ולבשר נפילתה, שאנו מצווים במצוות תוכחה, שנאמר "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט, י"ז), ושגו לומר שכבר בטלו המוכיחים כשם שבטלו הצדיקים הגמורים, שאף על פי שגם בנו שגגות וחטאים שוב איננו יכולים להתמהמה עד שנשוב בתשובה שלמה, וחייבים אנו בזמן שאנחנו שבים משגגותינו גם לעמוד מול מלכות הרשעה ולהציל הנפשות הניגפות לפניה ומתענות בעוניין וגולות בגלותן ומתות במיתתן, כפי שהמליץ רבי דוד בוזגלו בפיוטו: "מְקוֹמְךָ אַל תַּנַח, שֵׁב לְךָ בֵּין הַשְּׁפָלִים, כִּי רָם קוֹמָה יִשַּׁח, וּנְפִילִים הָיוּ לִנְפָלִים, וּבֵית גֵּאִים יִסַּח, חִישׁ וְנָסוּ הַצְּלָלִים. כִּי יוֹם לַשּׁוֹכֵן שְׁחָקִים, עַל כָּל עֲנָקִים, וְעַל כָּל שׁוֹכְנֵי עֲמָקִים, מִי לְהַשְׁפִּיל מִי לְהָקִים", ועלינו לקיים בגופנו מליצתו: "נְהַג לִשְׁכּוֹן אֶת דַּכָּא, וּלְדַל וָהֶלֶךְ הִלָוֵה".
ג.
אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה שידוע מה שלימדו אותנו רבותינו, שאחת מדרכי התשובה היא שאדם משנה שמו ואומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים. אבל לימדו אותנו גם רבותינו שבזכות שלושה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם ולא שינו את לבושם, ראובן ושמעון נחתין, שכך נקראו כשבאו למצרים, וראובן ושמעון סלקין, שכך נקראו באותם שמות בתום כמה דורות בצאתם ממצרים, ולא היו קורין לראובן רופוס ולבנימין אלכסנדר וכיוצא באלו. אבל, הוסיף חכם עבדאללה ואמר לי, הנה רבים מתוכנו משנים שמותיהם ולבושם ולשונם עתה כאן בארץ ישראל, ולא נוכל להיגאל עוד.
ד.
אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה, בוא ושמע ממילות פיוטו של חכם ששון בן רבי מרדכי, שהיה נכד משה בן מרדכי המכונה שנדוך, נשיא קהילת בגדאד, לחודש אלול. שנולד חכם ששון בשנת תק"ז ונפטר בשנת תק"צ, והיה בעל מופת וחיבר ספרים רבים בנגלה ובנסתר. וכתב עליו רבנו שלמה בכור חוצין: "הרב החסיד הזה הוא מפורסם לתהילה לכל באי שער עירנו והזקנים אשר בשער מספרים ממנו נפלאות וחושבים אותו לאיש אלוהים נורא, כאחד מן הראשונים כמלאכים. והוא בחכמתו עשה ספרים הרבה, כולם טהורים, כולם ברורים". והיה הוא בעל קול ערב ושימש הוא כחזן ב"צְלַאת אֶלְ-כְּבִּירִי", בית-הכנסת הגדול בבגדאד. ומסופר שפעם אחת כנעצרו הגשמים בבגדאד, והקהל נמצא במצוקה גדולה, עלה חכם ששון לתיבה והתחיל לומר את הפיוט "מדבר עבדכון קודמכון", שהוא מצא בסידור החלבים, ומיד ירדו גשמים, ומאז אותו היום נתקבל במסורת בידי יהודי בבל לומר פיוט זה בתיקון הגשם והטל בתפילת שמיני עצרת וביום ראשון של פסח. וכך כתב חכם ששון בן רבי מרדכי בפיוטו לחודש אלול: "אתה עומד בצל קיקיון חלול / מלון שומרים שוכני צריפים ולול / מראהו כהר גבוה ותלול / פתע תֶמֶס יהלוך כמו שבלול / איכה תפריד העילה מהעלול / ותשים מסלול סַרפד ונהלול / פתאום תראה עצמך ערום ושלול / פקח עיניך והסר תבלול / היום כוסך הוא רוויה וצלול / הן עתה ספר מעשיך גלול / הוא מלא תוך ומרמה ותעלול / שם לשון חרב בפיך להילול / איך נטשתו לרמיה ולחילול / האם תמצא לך מענה ומילול / עת ילחוך עפר וינטוש גילול? / ידיד עד אן ביוון מצולה צלול / אחוז בחבל נחלה ומסלול / עולה להר הקודש ברוב פילול / ותדרוש את ה' כי בא אלול".
ה.
אמר חזקל: גם שלושה ימים אחרי הגירוש מגבעת עמל המשיך חכם עבדאללה לסרב לדרוש דרשותיו. להפצרותי ענה בשאלות: כיצד נדבר בהִלכות ההסבה לשולחן הסדר כאשר משפחות מושלכות אלֵי רחוב, וכיצד נרחיב בהלכות ביעור חמץ כאשר מי שאין לו בית אין לו לבער חמץ אלא מבגדיו? והבטיח חכם עבדאללה שנחפשה היטב בהלכות המלכות והמלכים, והלכות סליחה ומחילה ומה שאין לו סליחה ומחילה, והלכות הבתים, כדי שנמסור לציבור בשבעת ימי האבל על הגירוש מגבעת עמל הלכות שיש בהן תועלת לציבור.
***
האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון", "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".
"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.
כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.
קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:
חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל
הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":
חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה
הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":
אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל
אלמוג בהר 