ראבינדראנט טאגור נולד בכלכותה, הודו, ב-1861. ספרו "גִיטַאנְגַ'אלִי" (פירוש השם בעברית: מנחות שירה), ראה אור באנגלית בשנת 1912, ומהווה מבחר מתוך ארבעה ספרי שירה בנגאליים שפרסם המשורר בעשר השנים שקדמו לכך. את המבחר ערך טאגור, והוא גם תרגם בעצמו (בפרוזה) את השירים מבנגאלית לאנגלית. טאגור זכה בפרס נובל לספרות ב-1913, בין השאר על ספרו "גיטאנג'אלי", ונפטר ב-1941. בשירים המצורפים אני עושה תרגום-עיבוד או ואריאציות לשירים שונים של המשורר מתוך הספר "גיטאנג'אלי", ומשלב שירים שונים לשיר אחד, תוך תנועה בין נאמנות לחוסר נאמנות מכוונת לטקסט ה"מקורי" (באנגלית, איני יודע בנגאלית).
1.
התינוק בוכה כשאמו מרחיקה אותו מן השד הימני, רק כדי למצוא כעבור רגע נחמה לפיו הצועק בפִטמת השד השמאלי. ואני שעודני עומד על מפתן החיים הללו כתינוק, נזכר איך כשהתחיל בוקע מן הרקיע העונג הנדיר של אור השחר לחשתָ לי הצעה להפליג עמךָ בְסירה, רק אתה ואני, בלי שנפש בַעולם תדע על כך, על העלייה לַרגל המשותפת לנו שאין סופה להגיע לְאף ארץ או מטרה. באותו רגע דמיינתי את האוקיינוס בו נפליג ובאמצעיתו סירתנו, וראיתי אותך מקשיב לי שם בִדממה מחויכת בזמן שאני שר לפניךָ את השירים שלךָ, ושירַי מתגברים ככל שעובר הזמן, והם רוכבים על הגלים, חופשיים ממלט המילים. ואז כשלא באתָ וצנח על העולם האוקיינוס חסר החופים לו אנחנו קוראים לילה, דמיינתי את הסירה שלנו כקרן אור אחרונה בְּשקיעה אובדת בַּים, וראיתי את הציפורים החולפות מוצאות חופים של מנוחה במעופן כנגד סיכויי החשכה. שעות חיפשתי אותךָ לידי, בחדרי, בלי למצוא את פניךָ, ועתה שקוע במחשבות ראיתי את עצמי כַתינוק ההוא שרק נולד היום, ששוב אינו זר בתוך העולם מרגע שאמו לקחה אותו בזרועותיה, ולחשתי לךָ בלי לחפש את צלליתךָ כי בלילה הבא אקח אני אותךָ בַסירה שלי אל הַים, אשמיע לךָ את המוזיקה שלי עד שאגרום לךָ לרקוד, אביא לךָ פרחים מלאים בסוד הצוף עד שאפךָ לא יוכל עוד לעמוד בגודש הניחוחות המשכרים, אשק על פניךָ ועל פיךָ נשיקות דודים אסורות עד שייוולד חיוך בין שפתיךָ. ואז, לרגע, אדמיין את עצמי כלא-אדם, כל גופי יילבש את הוד גופך והדרו ויחוש את כובדו, ואעבור על פני גופךָ כרוח קיץ נעימה, גופךָ שיתגלה לי פתע אנושי.
(שיר זה הוא תרגום-עיבוד המשלב בתוכו שלושה שירים של טאגור מתוך גִיטַאנְגַ'אלִי (שתרגם טאגור עצמו מבנגאלית לאנגלית): מס' 42, 62 ו-95)
2.
אני רק מחכֶּה לַאהבה כדי להסגיר עצמי סוף סוף אל תוך ידיךָ. אני רק מחכה לַאהבה כדי למחוק את עצמי ולהתמסר לךָ. על-כן אני ממתין זמן רב כל כך לפני דלתךָ ולא הולך, למרות שהשעה מתאחרת והעננים מתאספים עלַי ומקימים בי חשכה. כמה זמן עוד תיתן לי להמתין? בִשעות היום, בַשעות העמוסות של גאות הצהרים, אני עובד בַרחובות המאובקים של השוק כְצייר, ועוברים ושבים מביטים בי ובציורַי ואומרים שהם רואים אותךָ מביט בכל עבודותַי. ואני כמעט שכחתי איך אתה נראֶה. האנשים האלו לא יודעים שפעם הייתָ לוקח אותי מתוך שנתי לשחק עמךָ. באותם ימים לא טרחתי ללמוד את משמעות השירים ששרתָ לי ולא שיננתי אותם, רק לבי קלט את המנגינות ואת עולמן וחי איתן, וכל גופי היה רוקד אז לצליליךָ, גופי שעכשיו משתוקק להיזכר במילה אחת שלךָ. והיום אני עומד לפני דלתךָ ומבקש ממךָ שתיתן לי בעזרת קצה הכנף של שירַי לגעת בכפות רגליךָ, אני צועק לפניךָ שאם לא תראה לי את פניךָ איני יודע איך אעבור את השעות הארוכות והגשומות הללו בלעדיךָ, אני מוותר ומתרצה ומבקש בלחישה שרק תאפשר לי להניח את מיטתי לפני דלתךָ, כדי שאוכל להמשיך לבהות בקדרות השמיים ובעֵרנות הכוכבים, כדי ששפתַיי תוכלנה ליילל באוזניךָ חסרות מנוחה. אם אתה לא תדבר באוזנַיי, אני אמלא את לבי בשתיקתךָ ולשוני לא תדבק לחִכִּי עד שלא אומר את שמךָ אלף אלפי פעמים.
(שיר זה הוא תרגום-עיבוד המשלב בתוכו שבעה שירים מתוך גיטאנג'אלי: מס' 2, 17, 18, 19, 97, 102 ו-103)
3.
המשורר לובש דמות עלמה קבצנית ומבקש לקרוא מול כל איש העובר מולו: טיפש, איך תוכל לשאת את עצמךָ על כתפיך שלךָ? למה אתה מנסה? מטורף, מה הטעם לנקוש על דלתךָ שלךָ ולהתחנן לנדבה? מי ישמע את תחינתךָ? הוא יושב בצד דרך מאובקת ומחכה לאלוהיו, וגברים חולפים על פניו חוזרים לביתם מן העבודה ולוקחים מן הפרחים בהם ביקש לקנות את לב מאהבו. השעות עצמן כבר לאות, בוקר מתחלף בצהרים שיקדימו להביא את הערב, ועיניו מתערפלות מלראות, כי כל המראות אינם שמים קץ לַציפייה ואינם מביאים אליו את האהוב שהעלים פניו תחת צלליהם המתארכים של האנשים. חיוכי הגברים המביטים במשורר ממלאים את ביטנו בושה המולידה בו דימוי חדש, והוא פונה אל עצמו בדברים: אני יושב כעלמה מקבצת נדבות, אני מושכת שלמתי מעל פני, וכשהם שואלים אותי מה רצוני, אני לא מעניקה תשובה ומשפילה מטה עינַיי. והשלמה הנמשכת מעלה מסתירה את הפנים אך מגלה טפח מן הגוף, וברגע הבושה הגדולה מתעוררת התשוקה הגדולה, תשוקה המושכת את הגברים ההולכים בדרך, ועליה למשוך את המאהב הנחבא. סלסלת המשורר-הקבצנית כבר ריקה כמעט מפרחים, ובעיניי הגברים החולפים אלוהים הוא אוויר, ואילו הנערה נושאת עיניים לשמיים, נאנחת ושואלת: איך יכולתי לומר להם שלךָ אני מחכה, ושאתה הבטחת לבוא, והם רואים אותי יושבת כאן ושלמתי אבק? את מילותַי אליך מותר לבטא רק בְספרים או בְשירים, לא לפני קהל. ובינתיים אין רמז לקול גלגלי מרכבותיו, והנערה בוהה בשמיים, ושוקעת בחלומות על ההוד הפתאומי של אהובה, שירימה מעפר ויושיבה לצדו. ובינתיים היא שומרת כנדוניה את עונייה, מחבקת גאווה זו בסוד לבה, מאזינה לקול קרקוש התהלוכות האחרות שאינן של רכבי מאהבה. המאהב עוד רגע יעמוד בַצל דומם מאחורי קהל האנשים, והיא היחידה שתחכה לו ותבכה ותכלה שעותיה ותייחל לו בערגונות שווא. ובכל זאת בסוף היא תוכל לומר: הו אלוהַי, אלוהֵי השמיים כולם, היכן היתה אהבתךָ שוכנת אלמלא הייתי קיימת?
(שיר זה הוא תרגום-עיבוד המשלב בתוכו שלושה שירים מתוך גיטאנג'אלי: מס' 9, 41, 56)
פורסם ב"הו!", כתב עת לספרות, גיליון 7, ינואר 2009, טבת תשס"ט.
על שירתו של טאגור:
אלמוג בהר 
יפה הינך עושה במתן במה למשורר טבע נפלא.
אני מודה, שקשה עליי מעט שינוי הנבנה לפיו פרס טאגור את שיריו [תיבות קצרות, המחוברות בסימן החיבור/הפרדה המופיע בשיריו]. הצגת שיריו במאסה המופיעה לעיל [היש סיבה לכך, אלמוג?] זרה לעיני מי שמכיר את שיריו.
אדגים:
שירו – ציפרי נוד
[מתוך – ציפרי נוד, בתרגום פועה שלו-תרן, הוצאת יבנה, תשי"ג]
ציפרי נוד בקיץ אל חלוני באות לשיר ופורחות להן.
ועלי-סתיו צהובים, בני-בלי-זמר, מרחפים וצונחים שם באנחה.
……….
צבי תודה על תגובתך.
שינוי המבנה קשור בין השאר לכך שאין מדובר כאן בתרגום אלא בתרגום-עיבוד, אין כאן תרגום לשיר, אלא עירוב שירים, והמבנה הזה, לטעמי, מטעה פחות אנשים, וגם "מתיר" לי ללכת לכיוון פרוזאי יותר (למרות שגם טאגור במעבר מבנגאלית לאנגלית עבר למבנה פרוזאי יותר – ולפחות בספר שאליו אני מתייחס, גיטאנג'אלי, השורות הן שורות פרוזה – אומנם לא הכל מלבן אחד, ויש קטיעה לפסקאות, איני מכיר את תרגומיה של פועה שלו-תרן, ואולי היא תרגמה מספר אחר הבנוי אחרת
תודה אלמוג על שנתת במה לאחד מגדולי המשוררים מחוץ לעולם המערבי של המאות האחרונות
ספרוני תרגומיו לעברית על ידיה של פועה שלו-תורן היו סוג של קלאסיקה מקומית במיוחד בקרב הסטודנטים בשלהי שנות השישים יחדיו עם ליאונרד כהן ועם ג'ובראן חליל ג'ובראן (שתורגם לעברית מעט אחר כך)
עוד דבר, תמיד מפתיעה אותי מחדש קרבתו העזה לשירה סוּפית-פרסית, אשר גם בהּ רב חלקם של הטבע ושל האהבה, כיסוד המכונן של החיים האנושיים
והנה כאן מהדהד הקטע השלישי משירתה ואורחותיה של המיסטיקאית הסופית הקדומה הדגולה ראבעה ודומני שלא באורח מקרה
ובאשר לחלוקת השורות, ארוכות או קצרות, כבר אמרו חכמים
אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שייתן ליבו לשמיים
תודה על הערותיך, ומעניין לראות את הקרבה, ויחד עמה את המרחק, בין שירות שונות בלשון, אתר וזמן – אגב, היתה לי מחשבה פעם להביא גם את שורות השיר המקבילות משל רבי ישראל נג'ארה שיתאימו לטאגור…
האם ידוע לך היכן אוכל למצוא תרגום הולם של השיר הבא מתוך גיטאנג'לי ..?
Leave this chanting and singing and telling of beads!
Whom dost thou worship in this lonely dark corner of a temple with doors all shut?
Open thine eyes and see thy God is not before thee!
He is there where the tiller is tilling the hard ground
and where the pathmaker is breaking stones.
He is with them in sun and in shower,
and his garment is covered with dust.
Put off thy holy mantle and even like him come down on the dusty soil!
סליחה שאני פונה ככה ומאוד אודה אם תוכל לעזור
מיכל