מכתב תנחומים פתוח לבני משפחת הילד מוחמד אבו ח'דיר ולעם הפלסטיני

ידינו שפכו את הדם הזה, ידינו הציתו את הילד מוחמד אבו ח'דיר, ידינו ליבו את הבערה. אנחנו חיים כאן כבר זמן ארוך מדי מכדי שנוכל לומר שלא ידענו, שלא הבנו, שלא ציפינו. ראינו את המערכת הענפה של הסתה לגזענות ולנקמה מצד הממשלה, הפוליטיקאים, מערכת החינוך והתקשורת. ראינו כיצד החברה הישראלית הופכת מוזנחת וענייה, עד שההיענות לאלימות בביטוייה השונים הופכת מוצא לרבים, נערים ומבוגרים, הנאבקים על מקומם בשולי החברה. ראינו איך יהדותנו מצומצמת ועוברת רדוקציה חריפה ללאומנות, למיליטריזם, למאבק על קרקע, לשנאת גויים, לניצול מבזה של טראומת השואה ול"תורת המלך". ובעיקר ראינו איך מדינת ישראל, על ממשלותיה השונות, מממשת מדיניות גזענית, מחוקקת חוקים מפלים, פועלת להנצחת משטר הכיבוש בשטחים ומעדיפה אלימות מתמשכת, וקורבנות בשני הצדדים, על הסדר.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו מבקשים להביע את תנחומינו וכאבנו לפני משפחת הילד מוחמד אבו ח'דיר, החווה אובדן שלא יתואר, ולפני העם הפלסטיני. אנחנו מתנגדים למדיניות הכיבוש של הממשלה. אנחנו מתנגדים לאלימות, לגזענות ולהסתה בחברה הישראלית. ואנחנו מסרבים לזהות את יהדותנו, שבכללה דברי רבן של טריפולי וחַלבּ, חכם חזקיה שבתי, שאמר: "'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא י"ט, י"ח) – ודבר זה לאהוב איש את אחיו, ולבוא לעזרתו, לא נצרך בין ישראל לחברו, אלא גם עם שכננו – האינם יהודים, צריך להיות עמהם באהבה, ולרדוף שלומם וטובתם, ודבר זה מלבד שהשכל מחייבו, גם התורה הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם, היא מחייבת אותנו על זה", עם מעשי המדינה ודברי נציגיה הרשמיים.

  ידינו שפכו את הדם הזה, בניגוד לאיסור הרצח ביהדות ובאיסלאם, ועל כן אנחנו מתחייבים להמשיך במאבק שלנו בתוך החברה הישראלית, יהודים ופלסטינים, כדי לשנות את החברה מבפנים, להיאבק במיליטריזציה של החברה, בתודעת המיעוט והקורבן, בבחירה במלחמה ובאדישות כלפי זכויותיהם וחייהם של הפלסטינים ובהמשך זכויות היתר ליהודים בלבד, ולהציע חיבור אנושי-פוליטי-תרבותי-היסטורי ישראלי-פלסטיני ויהודי-ערבי, בין השאר דרך ההיסטוריה של רבים מאיתנו כיהודים בני העולם הערבי, ודרך מאבק על שיוויון אזרחי ועל שינוי כלכלי-חברתי במקומן של קבוצות מודרות ומדוכאות בחברה הישראלית, וביניהן ערבים, אתיופים, מזרחים, נשים, חרדים, להט״ב, מהגרי עבודה, פליטים ועוד. לצד החזק בסכסוך יש לכאורה את היכולת לפרק את משטר הגזענות ומעגל האלימות באופן לא אלים, ואנו מבקשים להוביל לשם, מול השאננות של רבים בציבור הישראלי שמעדיפים להותיר את משטר העוול וגלגל האלימות על כנם, ומצפים ל"פתרונות" במסגרת מעגל האלימות, כפי שקורה כרגע במלחמה נגד עזה, שרק תוביל ליותר הרוגים ובקשת נקמה בשני הצדדים, ולא להסדר.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו מושיטים יד למאבק אזרחי משותף שלנו עם כל קבוצה פלסטינית שתרצה בכך כנגד הכיבוש, כנגד אלימות משטר הכיבוש, כנגד מניעת זכויות האדם מן הפלסטינים, ולמען סיום הכיבוש, אם בדרך של הקמת מדינת פלסטינית עצמאית בשטחים, ואם בדרך של הקמת מדינה אחת משותפת שבה נהיה כולנו אזרחים שווים.

*

  ידינו שפכו את הדם הזה, ובחברה שלנו מאשימה אותנו באופן קבוע הפרופוגנדה הלאומנית בחד-צדדיות ובגינוי רק של פשעי ישראל ולא של פשעים שמבצעים הפלסטינים. על כך אנו עונים ראשית כל: לדעתנו מי שתומך או מצדיק הרג פלסטינים תומך במשתמע ולמעשה מעודד הרג יהודים-ישראלים, ולהפך, מי שתומך או מצדיק הרג יהודים-ישראלים תומך במשתמע ולמעשה מעודד הרג פלסטינים. גלגל הנקמה הוא גדול ותנועתו מהירה, ואילו אנחנו מתנגדים לכל סוג של אלימות, ומבקשים פתרון לא אלים למצב האלים. התנגדות לנתניהו אין פירושה תמיכה בחמאס, המציאות אינה דיכוטומית, ויש אפשרויות נוספות על הציר שבין נתניהו לחמאס. נוסף לכך עלינו להדגיש: אנחנו אזרחים ישראלים ומרכז חיינו בישראל, ועל כן גם עיקר הביקורת שלנו הוא כלפי החברה הישראלית, אותה אנחנו מבקשים לתקן. מתוכנו יצאו הרוצחים. ודאי שיש נימוקים לביקורת גם על חברות אחרות, ואנחנו חושבים שכל אדם מחוייב לבחינה יסודית וביקורתית של החברה שהוא חי בה, ורק לאחר מכן של חברות אחרות. אם היינו פלסטינים יתכן בהחלט שהיינו מתרכזים בביקורת על החברה הפלסטינית, ואולי היינו מנסים לקדם אלטרנטיבה משמאל לשלטון הפלסטיני. אנחנו ערים לביקורת שאכן מתקיימת בתוך החברה הפלסטינית, ולא תמיד תמיכה שלנו, כאזרחי המדינה הכובשת, תסייע לצמיחתן של עמדות ביקורתיות בתוך החברה הפלסטינית. אנחנו גם מודעים להיעדר הסימטריה בין מדינת ישראל, כמעצמה צבאית וכלכלית אזורית, הכובשת מיליוני פלסטינים חסרי זכויות לאורך עשורים ארוכים, לבין החברה הפלסטינית שסובלת מפיצול, שרוב בניה גולים, שאין לה עצמאות ואשר מתנהלת תחת שליטה צבאית ישראלית, ומצב כיבוש ומלחמה.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו יודעים שרוב הפלסטינים החפים מפשע שנרצחו בשישים ושש השנים האחרונות על-ידי יהודים-ישראלים רוצחיהם לא נעצרו, לא נשפטו ולא הוכנסו מעולם לכלא, בניגוד למעצר ששת החשודים היהודים ברציחתו של הילד מוחמד אבו ח'דיר. רוב ההרוגים הפלסטיניים החפים-מפשע נהרגו על-ידי לובשי מדים מטעם הממשלה, הצבא, המשטרה או השב"כ, והרג של חפים מפשע שהם ביצעו, בין ממטוסים, בין מתותחים ובין על הקרקע, הוגדר במקרים נדירים ביותר כ"טעות אנוש" או "תקלה טכנית" שכללה התנצלות רפה (והעדר חקירה או כתב אישום, או מסמוסם), ועל-פי רוב זכה להתעלמות מצד גורמי אכיפת החוק, הצבא והתקשורת. חד הפעמיות של תפיסת החשודים לרצח הפעם נובעת מהעובדה שכעת, כמו במקרה של המחתרת היהודית (ששותפיה קיבלו חנינה מהירה), עמי פופר, ברוך גולדשטיין וכו', הם פעלו ללא מדים. מלבד החיילים שנשפטו על הטבח בכפר קאסם ב-1956, ושהו בכלא לא יותר משנה, כמעט ולא נערך בישראל משפט כאשר המבצעים היו לובשי מדים, כולל במעשי הטבח הקשים ביותר.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואפילו בעת כזאת, כאשר בנימין נתניהו מבקש להביע ניחומים וגינוי על רציחתו של הילד מוחמד אבו ח'דיר, הוא מבטא תוך כדי כך גם טענה גזענית ומסוכנת בדבר עליונות מוסרית של ישראל על שכניה: "מקומם של רוצחים כאלה איננו בחברה הישראלית. בכך אנחנו נבדלים משכנינו – שם הרוצחים מתקבלים כגיבורים ועל שמם נקראות כיכרות. זה איננו ההבדל היחיד בינינו. את המסיתים אצלנו אנחנו מעמידים לדין, בעוד ההסתה ברשות הפלסטינית מתבצעת בכלי תקשורת רשמיים ובמערכת החינוך, הסתה שעיקרה קריאה להשמדתה של ישראל". נתניהו שוכח שכמה חשודים בפשעי מלחמה כיהנו בממשלות ישראל, חלקם גם בממשלותיו, ושספירת ההרוגים החפים מפשע היהודים-ישראלים לעומת ההרוגים החפים מפשע הפלסטינים במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני ב-66 השנים האחרונות תעיד על מספר הרוגים פלסטיני גבוה הרבה יותר. כמו כן הוא שוכח, או משכיח, את ההסתה הנרחבת שלו ושל ממשלתו בשבועות האחרונים, ואת דבריו שלו על נקמה: "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, וגם לא נקמת דם של נערים צעירים וטהורים", לאחר גילוי גופות הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, שנרצחו שבועיים וחצי קודם לכן, כאשר היינו כולנו מזועזעים. היה מי שפירש את "נקמת הדם" במונחים של עין תחת עין וילד תחת ילד, שיותירו את כולנו עיוורים, שכולים ויתומים.

*

ידינו שפכו את הדם הזה, וכעת מחליטה הממשלה, במקום להכריז על ימי צום ואבל והכאה על חטא, על יציאה למבצע צבאי בעזה, אותו היא מכנה "צוק איתן", ואנו קוראים לה לחזור בה מכך ולחתור לרגיעה ולהסדר. עזה הפכה בשנים האחרונות ליריב העיקרי של ממשלות ישראל. עזה היא ההיסטוריה של כולנו, והיא שכחת ההיסטוריה של כולנו. היא המקום הכי כואב בפלסטין/ארץ-ישראל, ובבית-הקברות שלה קבור הפייטן ר' ישראל נג'ארה, שאולי אומר עכשיו דברי סנגוריה מפוייטים בשמיים, עלינו ועל הפלסטינים. עזה רובה פליטים, שגורשו ממישור החוף ב-48, ובני עזה בנו מאז 67 את רוב ערי ישראל שאותן הם עכשיו מפציצים. סביב לעזה בעיירות הפיתוח רוב של פליטים יהודים מן העולם הערבי וצאצאיהם, שנדחקו לצאת מארצותיהם לאחר המלחמה ב-48, ובארץ במבצע שכותרתו פסטורלית, "מן האונייה לכפר", נשלחו במשאיות בלילה שבו הגיעו לארץ מייד לעיירות הפיתוח, כדי שלא יעצרו בדרך במרכז הארץ ו"חס וחלילה" ישארו בו, ושם בדרום הם עיבדו את שדות הקיבוצים והמושבים שסביבם ועבדו במפעליהם. עזה היא אינסוף מלחמות ופלישות בשנים שאחרי 48: פעולות התגמול, 56, 67, פלישת אריק שרון לעזה ב-1970, 1987, 2000, 2009, 2012, 2014. עזה היא חוסר התקווה שלכם ושלנו, והמוצא שלנו ושלכם הולך ומתרחק: אחרי ארבעים שנה שבהן האפשרות של פשרה היסטורית כואבת בין שתי התנועות הלאומיות, הפלסטינית והציונית, היתה מונחת על השולחן, האפשרות הזאת הולכת ומתאדה, הסכסוך מפורש מחדש במונחים מיתולוגיים ותיאולוגיים, במונחים של נקמה ונקמה על נקמה, וכל שאנחנו מבטיחים לילדינו הוא עוד מלחמות רבות לשנות דור, שיהרגו בנו ובכם ללא מוצא ויביאו למיסודו של משטר אפרטהייד שיפול רק לאחר דורות רבים נוספים.

  ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו חושבים שעלינו להתבונן יחד על ההיסטוריה שלנו, המשותפת, המדממת והטראגית, בת מאה השנים, ועל מקומה בעולם. בראשיתה של תקופה זאת הקולוניאליזם האירופי היה בשיאו, וכבש חלקים גדולים מאסיה ואפריקה, ניצל כלכלית וצבאית את עמיהן, התייחס לתרבויותיהן כפרימיטיביות וערך בהן מעשי טבח נרחבים. בהמשך רוב התנועות הלאומיות, גם בארצות שרק השתחררו מן הקולוניאליזם, אימצו את האלימות כעיקרון מארגן שלהן, וביקשו "לטהר" את המרחב הלאומי מזרים בנימוקים גזעיים/לאומיים/דתיים/אתניים/תרבותיים, והביאו למצב מתמשך של מלחמה. אנחנו מבקשים לפעול נגד כיוון זה של ההיסטוריה בעולם ובקהילות השונות שלנו, כיהודים וכפלסטינים, כערבים וכישראלים, כמזרחים וכאשכנזים, כמסורתיים, דתיים, חילונים וחרדים, ולהתנגד לחומות, להפרדה, לנישול, לגירוש, לגזענות ולקולוניזציה, ולהציע עתיד אלטרנטיבי משותף להווה המדכא, המדוכא והאלים של חברותינו, שאינו נכנע למעגל האלימות והנקמה, אלא מציע צדק, תיקון, שלום ושיוויון, הנשען על תרבויותינו, אנושיותינו ומסורותינו הדתיות המשותפות, כדי שידינו לא ישפכו עוד דם, ואף יזכו להיות מושטות זה לזה בברכת שלום בעזרת השם, אינשאללה.

חותמים (רשימה מתעדכנת):

אורלי נוי, יוסי דהאן, ענבל ג'משיד, יוסי גרנובסקי, אליענה אלמוג, אייל שגיא ביזאווי, ורדה חרש, הרצל כהן, סיון שטאנג, יוסי וזאנה, דורי מנור, ירדנה חמו, איתי קנדר, אברי הרלינג, מיכל חכם, מירית ארבל, יואב משה, אבי-רם צורף, סער גרשון, יותם קדוש, ציקי אייזנברג, נועם גל, עמית לביא, שרית אופק, חגי מטר, מתי שמואלוף, אנדרה לוי, שיקו בהר, נעמה קטיעי, רוני קרני, טל גלבוע, רבקה מונדלק, ארנון לוי, נעם בן חורין, אבתסאם ברכאת, אודי אלוני, דיאנה דניאל-שרם, יורם מלצר, רמי אדוט, חמוטל גורי, דוד צ'יינה וולף, טל ברגלס, מאיה ספקטור-בהר, דנה רוטשילד, מירב אלוש-לברון, יוסי קאדן, איזי וולף, יעל אהרונוב, יונתן מזרחי, נעמה ששון, עידן כהן, צבי בן-דור בנית, ענבל אשל-כהנסקי, מתן קמינר, יותם שווימר, חגית מרמלשטיין, אסף פיליפ, עליזה ווסטון, אלי בר, דפנה הירש, יעל בן יפת, שחר בן בשט, דבי אלון, ארז יוסף, יעל גולן, נועה אשל, אפרת שני-שטרית, סיגל פרימור, אביעד מרקוביץ, אילונה פינטו, תמר נוביק, דגנית אליקים-קסוטו, אלימי שרה, איתי שניר, דיאנה אחדות, לירון מור, יוני סילבר, אור שמש, גל לוי, דנה קפלן, דניאל שושן, זיו ימין, מיכל ניצן, אסף תמרי, רעות בנדריהם, יובל אילון, יולי כהן, אורן אגמון, אסף יעקובוביץ', יהונתן ודעי, מיכל גורן, אלי אושורוב, יובל דרייר-שילה, טל שפי, יהודה בן אל, מורן טל, נורית בן צבי, אייל סיון,אילה בנאי, אנה לוסקי, אלי שמואלי, דלית מצגר, מנשה ענזי, מאיר עמור, שושי שמיר, ערן קאלימי מישייקר, נעה היינה, סהר שלו, אלי אדלמן, רן שגב, אלברט סוויסה, סרחיו יחני, רועי חסן, חנה גינתון, דוד מוצפי-האלר, מאור הוימן, תמי ריקליס, צילה זאלט, מזל מויאל כהן, אביגיל ארן חוצן, אפרת יששכר, שלומית כרמלי, אורי בן-דב, תמר מוקדי, יהב זוהר, יפעל ביסטרי, יאיר מיוחס, רוני מזל, שוש רפפורט, עמית גילוץ, ארין דין, רועי לבנה, רייצ'ל לאה ג'ונס, מוטי גיגי, יואב קפשוק, דליה כץ, סשה קורבטוב, שרון כהן, נעמי קליימן, יוסי לוס, נתן שלוה, בני נוריאלי, רוזי בניון, אודליה גולדרט, עידית ארד, אלדד ציון, רני בלייר, אביב גרוס-אלון, יותם כהן, נועה מזור, מיכלי ברור, אור ברקת, עוז רוטברט, אסתר עטר, רונית בכר שחר, עדי קיסר, אור סופר, אלה גרינגאוז, נגה איתן, תמר שרף, הילה צ'יפמן, יגב בוכשטב, תומר לביא, רוני הניג, ורד קופיץ, שי שבתאי, יעל גבירץ, תמר אחירון, גיא אייל, חגית בכר מוריס, אמירה הס, אברהם עוז, יעל ברדה, מוטי פוגל, פנינה מוצפי-האלר, יובל עברי, אלמוג בהר.

תודה לאתר העוקץ ולאתר שיחה מקומית שהעלו יחד את המכתב (10.7.2014).

לתרגום לאנגלית.

לתרגום לאיטלקית