תעלולי חֶבֶר הַקֵינִי – סיפורים מתוך ספר תַחְכְּמוֹנִי ליהודה אַלְחֲרִיזִי, עִבדו לילדים: יהודית דישון ומאיה פרוכטמן, איורים: רפאלה צרפתי סיג, הוצאת "קוראים", 2006, 61 עמ'.
יהודה אלחריזי הוא גדול הפרוזאיקנים שקמו לספרות החול העברית בימי-הביניים, ואולי מאז ומעולם. הוא המתרגם המופלא של ספר המקאמות החשוב ביותר בשפה הערבית שכתב אלחרירי העיראקי, אשר נודע בעברית כ"מחברות איתיאל", ואשר מחציתו שרדה והגיעה עד ימינו. והוא היוצר של ספר המקאמות העברי המרכזי, ספר ה"תחכמוני", אשר הפך דגם לכותבי מקאמות עבריים אחרים, כעמנואל הרומי וכזכריה אלצ'אהרי התימני.
בהקדמתו ל"תחכמוני" מספר אלחריזי: "והעניין אשר העיר את רוחי לחבר הספר הזה, כי איש חכם מחכמי ישמעאלים, וממבחר המשכילים, לשונו במליצות ערב נמרץ, ועל פיו חזון שיר נפרץ, ונודע שמו אלחרירי, וכל אבי מליצות זולתו הולך ערירי, חִבר בלשון ערב ספר, נותן אמרי שפר… על כן חברתי הספר הזה להראות כוח לשון הקודש לעם הקודש". מול מרכזיותה של הערבית, לשון התרבות המפוארת, גם בין היהודים, מבקש אלחריזי להוכיח כי העברית גם היא מסוגלת לכתיבה ספרותית פרוזאית מודרנית. אלחריזי מודיע בהקדמתו: "ובכל-הדברים אשר בַספר הזה זכרתי, דבר מספר הישמעאלי לא לקחתי, לבד אם שכחתי, או אם באו לידי דברים במקרה ואנוכי לא ידעתי". כמובן ששכח אלחריזי, ומקאמות לא מועטות בספרו הן עיבודים למקאמות של אלהמד'אני, "פלא הזמן" הפרסי בן המאה העשירית ומייסד ז'אנר המקאמה, ושל אלחרירי.
המקאמה, המחברת בשמה העברי, היא צורה ספרותית ערבית הכתובה פרוזה חרוזה. בצורתו הקלאסית על ספר מקאמות להכיל חמישים מחברות, אשר בפתח כל אחת מהן מופיעה דמותו של מספר קבוע, אצל אלחריזי הֵימָן האזרחי, המתארת את נסיבות פגישתה עם הגיבור הנודד, הנוכל החביב, המתואר אצל אלחריזי כ"חֶבֶר הַקֵינִי, אבי התחבולות הגדולות, וראש הנאצות והנבלות". בכל מקאמה, הבנויה כיחידה ספרותית עצמאית, נפגשים המספר והגיבור ונפרדים, ולעיתים נוהג הגיבור בעורמה כלפי המספר, ורק בסוף מתגלה לו כחברו, ולפעמים נוהג הוא בעורמה כלפי אחרים.
המקאמה, למרות חוקיה המוקפדים, היא מעין ז'אנר חובק כל, המכיל גם פרוזה חרוזה וגם קטעי שירה שקולה, ועל כן היא נעה בין קרבה לז'אנרים העממיים כסיפורי עם ובדיחות, ובין קרבה לספרות החצרנית האליטיסטית. וכשם שהמקאמה אינה מקבלת את ההפרדה בת ימינו בין הפרוזה והשירה, כך גם אין היא מקבלת את ההפרדה בין הפרוזה לספרות העיונית, ונושאיה יכולים להיות תעלולים מבדחים, עלילות אהבה וחיזור, היסטוריה ספרותית, תיאוריות פואטיות, תחרויות כתיבת שירים, וכן משלים פילוסופיים. כל הרכיבים הללו מתחברים בספרות המקאמות ליצירה אחת, אשר אינה מתחמקת מעובדת היותה מעשה הרכבה של חלקים שונים.
רבי יהודה אלחריזי נולד במאה ה-12 בטולדו שהיתה אי של תרבות ערבית אנדלוסית עילית בספרד הנוצרית. בבגרותו נדד לפרובנס והתפרנס כמתרגם מערבית לעברית. לבסוף החליט לצאת למסע לַמַשְרֶק, המזרח הערבי, ועבר דרך אלכסנדריה, קהיר, ירושלים, דמשק, בגדאד, בצרה וחלב, בה השתקע ונפטר. הביוגרפיה האישית שלו קרובה, אם כן, לזו של גיבורו הנודד, והוא הרבה להשתמש בחוויותיו ממסע זה במחברותיו, וככל הנראה כתב בו את עיקר ספר ה"תחכמוני", וכן שירים ערביים רבים, ואף מקאמה ערבית. ביוגרף ערבי בן הזמן כתב עליו כי "חיבר שירים רבים בתחום השבח והלעג. לשונו היתה נבזית וקיננו בו כוונות רעות. כל אימת ששיבח אדם היה, בהכרח, חוזר ולועג לו… חיבר קצידות [שירים ארוכים] שהחצי הראשון בכל בית מבתיהן כתוב עברית, והחצי השני – כתוב ערבית… הוא היה אחד הגברים שבלטו בגובה-קומתם, שערו היה שיבה ופניו לא הצמיחו זקן… מבטאו מוגרבי" (פִרסם יוסף סדן).
ספרות המקאמה, אשר יכולה היתה להיות אחד המקורות הראשיים לספרות העברית החדשה, לא זכתה בה למקום מרכזי, למרות נגישותה הרבה לקורא המודרני. "מחברות איתיאל" ראו אור בפעם האחרונה בשנת 1951, ספר ה"תחכמוני" ראה אור בַאחרונה שנה אחריהן, ומהדורה של חמש מחברות מסע של אלחריזי, חלקן מתורגמות מערבית, ראתה אור על-ידי יהושע בלאו ויוסף יהלום לפני ארבע שנים. הספר "תעלולי חבר הקיני", המכיל שמונה מקאמות של אלחריזי בעיבודן של יהודית דישון ומאיה פרוכטמן, הוא הזדמנות להוציא את אלחריזי ממקומו הנוכחי כסופר הנקרא בעיקר על-ידי חוקרים וסטודנטים, ולהשיבו אל הקהל הרחב יותר, אל הורים וילדים שיזכו בהזדמנות להכיר את המקאמה, את סגנונו של אלחריזי ואת גיבוריו.
מרכזיות החרוז במקאמה הופכת אותה לקלה לעיבוד כספר ילדים בן זמננו, אך החרוז של המקאמה אינו "ילדותי", אינו מסגיר שירה "מיושנת" הכבולה בכבלים צורניים, או מייצג "חרזנות" שאין בה איכויות פואטיות אמיתיות מלבד התעקשות על החרוז. החריזה במקאמה מקיימת תנועה תמידית בין הרפוי למתוח במקצב העלילתי, ומבטאת אמונה בסיסית כי הטקסט הספרותי אף פעם אינו ייצוג של המציאות ממש, ועל כן אין לו לטעון לריאליזם בלתי אפשרי, אלא עליו לשאוף לנצל את מרבית הכלים הפואטיים העומדים לרשותו. כותב המקאמה מאמין בקסם החרוזים לצפות עתידים, או לפחות בהיותם המדיום דרכו איש המילים צופה עתידי עלילות, ומגשר על הפער התמידי בספרות בין תוכן לצורה, בין לשון לעלילה.
דישון ופרוכטמן בחרו לעבד לילדים בעיקר סיפורי תחבולות משעשעים, שלושה מהם קשורים באוכל ושלושה בחילופי זהות בין גברים ונשים. חלק מהשינוי שהן בחרו לעשות במקאמות הוא בהוספת מוסר ההשכל ה"נכון" בסופן, וגינויו של הגיבור הנודד. באחת המחברות, לאחר שחבר הקיני מוכר בתחבולה קמעות, הן מספרות מפיו של הימן האזרחי: "הלכתי ממנו ולא התוודעתי אליו, כי כעסתי על שגזל מן האנשים את הזהב". לעומת זאת אצל אלחריזי מספר הימן האזרחי: "חמלתי עליו, והסתרתי רוב פעליו". מעניין כי ספרות המקאמות אכן נודעה בעברית כ"ספרות מוסר", אך זאת בהקשר הערבי של ספרות האַדַבּ, שפירושה ספרות הדרושה להשכלתו של האדם השלם, לאו דווקא ספרות צדקנית ומוסרנית. כאשר נדדו המקאמות העבריות של אלחריזי אל בין יהודים שאינם דוברי ערבית הם התייחסו למילה מוסר במובנה העברי הרגיל, ול"תחכמוני" שפורסם באמשטרדם ב-1729 צורפה הסכמה רבנית שתיארה הספר כ"ליקוטי מוסר שחיבר החכם השלם רבי איתיאל ז"ל", לפי שם המספר בתרגום למקאמות אלחרירי.
דישון ופרוכטמן מצניעות במעט את הרקע הערבי של המקאמות, ובמקום הכתוב ב"תחכמוני": "ואשא עיני ואראה והנה איש ערבי, יבוא מעירו ומכפרו… אבידן בן גדעוני", הן כותבות "נשאתי את עיני והנה איש כפרי… אבידן בן גדעוני". אולי בימינו קשה לדמיין איש ערבי ששמו אבידן בן גדעוני. כן הן נוהגות באפולוגטיקה כאשר הן מספרות על הביוגרף הערבי שכתב על אלחריזי ומסבירות "אלחריזי מצא חן בעיניו, ועל אף שהיה יהודי, הכניס גם אותו לתוך ספרו". אולי יקשה על ילד בן ימינו להבין בדרך אחרת את הקשר בין יוצר יהודי ובין ההיסטוריה של הספרות הערבית (ואולי דווקא למבוגר קשה הדבר). בנוסף, חורזות הן פעמים מספר בעיבודן חי"ת בכ"ף, למשל שמחה בברכה, מה שהנו בלתי אפשרי בין כותבי עברית בעולם העברי-ערבי.
אלחריזי, גדול המתרגמים-מעבדים אשר פעלו בעברית מאז ומעולם, בוודאי שלא היה נרתע מעיבוד מחברותיו כדי שיהיה נגיש לבני זמן אחר וגיל אחר. אפשר אף לדמיין כי אלחריזי היה קורא לדישון ופרוכטמן ליטול לעצמן יד חופשית יותר לשחק ביצירתו, בלי לפחד מן ההבחנה שבין העתקה ומקוריות, כי הוא ידע שכפי שתמיד אנחנו משתמשים במילים ישנות כדי לבנות משפטים חדשים, כך מקאמות חדשות נבנות כואריאציות למקאמות קודמות. יש לקוות כי כהבטחת המעבדות, ספר זה הוא פרי ראשון למפעל של עיבוד לילדים של סיפורים מימי-הביניים. ספרות המקאמה הגיעה להישגים פואטיים רבים, וראוי שיזכו דוברי העברית בני ימינו להכירה, הן בגרסאות חדשות, והן בהוצאה מחודשת של המקור.
דומה כי ניתן להבחין כיום בעייפות ז'אנרית בספרות העברית. הרומן, הז'אנר האירופי המרכזי מאז סוף המאה ה-19, אשר הפך מרכזי גם בעברית, מיצה את עצמו במידה רבה, וכך גם ההפרדות הנוקשות בין הפרוזה, השירה, העיון והכתיבה העיתונאית. נראה כי מבחינה צורנית, לשונית וגם תוכנית יכול הישן בספרות לרענן את החדש, ופירוש הדבר כי כדאי לשוב ולבחון את הפיוט, המקאמה והמדרש כאלטרנטיבות לספרות בת ימינו.
הביקורת התפרסמה במוסף "תרבות וספרות" של הארץ, 23 באפריל 2007:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/851349.html
על הביקורת הגיב יוסף סדן:
ואני השבתי לו:
http://www.haaretz.com/hasite/spages/898324.html
אלמוג בהר 
דומני כי מיטב מפרקי 'ספר השעשועים' ליוסף אבן זבארה הברצלוני וגם כמה ממשלי החיות ב-'משל הקדמוני' לר' יצחק אבן סהולה,איש טולדו, עוד מצפים לעיבודים שכאלה.
תודה על רשימה יפה, ועל אזכורו של ספר שראוי להכיר, בין היתר, בשל דמותו הצבעונית מאוד של מחברו הנווד, שדומה כאילו התקיים תמיד בשולי-שוליו של העולם הרבני, כדמות שנויה במחלוקת.
תודה אלמוג, יצא לי לקרוא את הביקורת שלך בזמן פרסומה ובעקבותיה התוודעתי לסוגה היפה הזאת בספרותינו, דרך כתביו של אלצ'הארי. יש משהו טבעי וישיר בכתיבה הזו, מדגדג לי להוסיף שהיא כתיבה "אורגאנית", למרות שאני לא בטוח מה זה אומר או למה אני מתכוון, אולי לשילוב הנכון והמלא בין שירה לפרוזה