אמר חכם עבדאללה (יא-כ)

יא.

אמר חכם עבדאללה: מקובל עלינו מרבנו סעדיה גאון, הוא סַעִיד אֶלְפַיוּמִי, שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה. ומה אנחנו למדים מכך? שדרך שאר האומות שהן נקראות על שֵם המקום שהן גרות שָם, ולשונן גם היא נקראת כך, ואם כן היה עלינו להיקרא כנענים ולשוננו כנענית. אבל אנחנו נקראים על שם אברהם אבינו, שעמד מעבר אחד וקרא בשם אל אחד, ועמדו כל שאר האומות מן העבר השני וקראו בשם אלוהים רבים, על כן נקרא הוא עברי ואנחנו על שמו עברים. ועוד אנחנו נקראים על שם יעקב אבינו, ששרה עם אלוהים ואנשים, ועל כן נקרא הוא ישראל ואנחנו על שמו ישראל. וכך אנחנו כל זמן שנקרא בשם אל אחד ונשרה עם אלוהים ואדם ונלמד תורתנו הקדושה שבכתב ותורתנו הקדושה שבעל-פה אנחנו אומה, ומשנחדל אין אנו אומה כלל, ונקרא אז על שם מקומות מגורינו או לשונותינו או מלבושינו או שמותינו או תווי פנינו, ולא בשמות שמקבלים אנו היום. ויהודים לא קראנו את עצמנו אלא קראו לנו האומות, אשור, בבל, פרס, מדי, יוון ורומי, בשעה שגירשונו מעל ארצנו ולקחונו לארצותיהם, וחשבו שהם קוראים אותנו על שם חבל ארץ יהודה שישבה בו ממלכת יהודה וישבו בו מלכי יהודה. אבל לפי האמת יהודים אנו על שם לאה אמנו שאמרה "הפעם אודה את ה'" בשעה שנולד לה בנה יהודה, ואם אנו פוסקים מלהודות שוב אין אנו אומה. ועם חילוף הזמנים התרגלנו לשם זה, יהודים, והחלנו קוראים בו לעצמנו.

יב.

אמר חכם עבדאללה: פעם אחת חלמתי שבאתי על פתחו של בית-אסורים והסוהרים לא הניחו לי להיכנס. אמרתי להם: כאן ביתי. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד האסירים שהכרני שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע קולי. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי להיכנס לחצר, אך אסרו עלי להיכנס לתאים. לאחר מכן חלמתי שתי פעמים שאני בתוך בית-האסורים בתאי ומבקש לצאת ממנו, והסוהרים לא מניחים לי לצאת. אמרתי להם: ביתי בחוץ. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד מחברי החופשיים שראיתי מעבר לחומה הנמוכה שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע את הקול. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי לצאת לחצר, אך אסרו עלי לצאת לעולם.

–

قال الحاخام عبدالله: مرة حلمت أنني وصلت لمدخل المعتقل وام يسمح لي السجانون بالدخول. قلت لهم: هنا بيتي. وأصروا على رفضهم. ناديت على أحد السجانين الذي كان يعرفني كي يشهد لصالحي ويقول أنني أسكن هناك، وأدار لي ظهره كأنما لم يسمع صوتي. في النهاية بكيت كطفل وسمحوا لي بالدخول للفناء، ولكن منعوني من الدخول للزنازين. بعدها حلمت مرتين أنني بداخل المعتقل في زنزانتي وأحاول الخروج منها، والسجانون لا يسمحون لي بالخروج. قلت لهم: بيتي في الخارج. وأصروا على رفضهم: ناديت على واحد من أصدقائي الأحرار رأيته من خلف الجدار الواطئ كي يشهد لصالحي ويقول أنني أسكن هناك، وأدار لي ظهره كأنما لم يسمع الصوت. في النهاية بكيت كطفل وسمحوا لي بالخروج للفناء، ولكن منعوني من الخروج للعالم.

תרגום נאאל אלטוח'י

יג.

אמר חכם עבדאללה: מספרים באותו תלמיד שהחביא עצמו בבית הכסא של רבו, וחיכה עד שיבוא לשמש עצמו בבית הכסא. בשעה שהיה עסוק באותו מעשה חש המורה בקול נשימת תלמידו, שהיה עולה ממנו מין חרחור דק, ושלח ידו לאחוז בשערו והעלה אותו ושאלו מה מעשיו שם. השיב התלמיד: תורה היא וללמוד אני צריך, שמעולם לא פסקת לפני באיזו יד אוחזים בתחילה כשבאים להתנקות, ומה מותר בקריאה בבית הכסא, ומה אסור לזמר על לשון, ובאתי ללמוד ממנהגך. שתק הרב והניח לתלמידו להיוותר שם עד שיצא. וכשיצא התלמיד וסיפר כל מה שלמד באותו היום לחברו שהיה לומד עמו אמר לו זה: עד כאן העזת פנים ברבך? אחר ימים אחדים החביא עצמו אותו התלמיד בחדר המיטה של רבו, וחיכה עד שיבוא הרב לשמש אשתו. בשעה שהיה עסוק באותו מעשה חש המורה שוב בקול נשימת תלמידו, שעדיין היה עולה ממנו אותו חרחור דק, ושלח ידו תחת למיטה לאחוז בשערו ולהעלותו ולשאול אותו מה מעשיו שם. השיב התלמיד: תורה היא וללמוד אני צריך, שמעולם לא פסקת כיצד באים לפני האישה, והאם מותר לראותה כולה בעירומה בשעה שמשמשים אותה, והאם מותר לך להתגלות בעירומך, ומה נאה לומר לה, וכמה זמן עליך להשתהות עמה, והאם יש ברכות לברך קדם ואחור, ובאתי ללמוד ממנהגך. שתק הרב והניח לתלמידו להיוותר שם עד שיצא. וכשיצא התלמיד וסיפר כל מה שלמד באותו היום לחברו שהיה לומד עמו אמר לו זה: עד כאן העזת פנים ברבך? מה אנחנו למדים מכך? שאף על פי שממבט ראשון דומה שלא היתה דרך ארץ באותו תלמיד, הרי שתורתנו תורת חיים היא, והיא שואלת ועונה בכל דרך מדרכי החיים, ולא רק בזמן קריאת שמע של שחרית ובברכות שראוי לברך על פירות האילן ועל פירות האדמה, אלא גם בית הכסא בתחומה של תורתנו, וגם חדר המיטה. ועוד נמצאנו למדים, שנאה לחכם שתלמידיו יהיו בני ביתו, ולא רק בבית המדרש הוא דן עמם סביב לספר, אלא גם הולך אתם בדרך, ויודע כיצד הם קמים וכיצד הם עולים על המיטה, ואף הם מכירים אותו בכל דרכיו וזמניו.

יד.

אמר חכם עבדאללה: מצאנו כבר חזנים שאין בהם יראת השם, ומנגנים גדולים המצטרפים לפייטנים שלבם רחוק מעבודתו יתברך, ואין בהם כלל אמונה רחמנא לצלן. הכיצד יוכלו אלו לעורר את הקהל הקדוש? והאם תפילתם לא תימצא מעכבת את שמבקש הקהל לפני בוראו? ואיך יחדרו מילותיהם אל הלב, כאשר יצאו ממש מן השפתיים והלשון ולא פנימה להן? אלא שלעיתים קורה בהם היפוך, שכופה עליהם הקהל לבו ואמונתו, ודברים שיצאו מלב הקהל בקדושה מזככים תפילות אותם שליחי ציבור, עד שנדמה שנכנסו בהם יראה וטהרה, והם עולים מעלה יפים. ובאמת כששואל אתה אותם חזנים על תפילתם, יעידו הם שלא היו הם מתפללים בשם הקהל, אלא התפלל בהם הקהל, ועל כן במובן נסתר דווקא שליחי ציבור אלו עדיפים על שליחי הציבור שכל כולם יראת השם ועבדתו יתברך באמונה ובטהרה ובלב שלם, שאז חש הקהל שאלו צדיקים המחמירים על עצמם בתפילתם, ותפילתו אינו יכולה להגיע עד מעלת תפילתם, ואזי הוא מוצא עצמו נבוך ומשתתק לפני האלוהים מבלי שישפוך לבו, ונותר להאזין בלבד לתפילת אותם שליחי ציבור, ואילו עם החזנים שאינם יראים קול הציבור עולה כמתגבר.

טו.

אמר חכם עבדאללה: לא חייב כל אדם לחבר ניגונים חדשים לעצמו כדי לעורר נפשו לעבודת השם, כפי שלא חייב אדם לעשות יין מגתו דווקא כדי לשמח עצמו, וכפי שלא חייב לחבר שפה חדשה כדי לחשוב מחשבות שהן שלו לבדו. אלא ייקח לו האדם איזו תנועה של ניגון שכבר הכיר, ויסב פניו לקיר או יסגור עיניו, ויחשוב שהוא עומד לפני כסא הכבוד עד שיישבר לבו, ויבקש לשפוך נפשו באותו ניגון שהכיר ועתה הוציא מקרבו, ויחוש נפשו יוצאת ברמה עם נגינתה והצלילים עולים וחוקקים דבר מה בכסא הכבוד. ואז יבין שניגון זה הוא באמת שלו, דווקא דכיוון שהיה שייך לאחרים ונעשה שלו בדרך של דבקות, כפי שכשהוא משתמש במילים המורגלות שמשתמשים בהן האחרים כדי לבטא מחשבה שלו, הרי שהמחשבה נעשית שלו ממש דווקא דכיוון שהיתה שייכת לאחרים ונעשתה שלו בדרך של דבקות, שחשב אותה לעצמו שאין כמותה, אף אם ימצא דומה לה אצל אחרים. ואף על פי כן מותר לאדם היודע דרך של ניגון לחבר ניגון חדש לעצמו ולאחרים, ומי שמחדשים ניגונים זהו נס גלוי שנעשה להם בתוך המציאות, שמוצאים להם ניגון חדש בתוך השפע הרב שכבר נמצא, וכדרך זאת גם מי שמחדשים מילים של תפילות ופיוטים, שגם זהו נס גלוי שנעשה להם בתוך המציאות, שמוצאים להם מילים חדשות ומשפטים חדשים ורעיונות חדשים בתוך השפע הרב שכבר נמצא. והאלוהים מכיר כל הניגונים האפשריים וכל התפילות והשירים האפשריים, לא רק אלו שכבר חוברו, וחלקם זכורים חלקם שכוחים, אלא גם אלו שאפשר לחבר, וחלקם יחוברו וחלקם לא יחוברו לעולם.

טז.

אמר חכם עבדאללה: כיצד אנחנו יודעים שבכל דיבור ודיבור שמדבר האלוהים בעולם הוא מתרגם עצמו לכל השפות כולן בזמן אחד? סיפרו לנו חכמים שכך היה בזמן נתינת התורה, שהיה האלוהים דובר בשבעים לשון את התורה ולא בעברית לבדה, והיה דובר אותן לא זאת אחר זאת, ולא זאת קודם לזאת, אלא בזמן אחד. ושבעים לשון אלו כל לשונות העולם, שבכל מקום שביקשו חכמים להגיד הרבה אמרו שבעים. וכיצד אנחנו יודעים שכך בכל דיבור ודיבור ולא רק בשעת מתן התורה? שזו הבטחתו ממגדל בבל, שכפי שלבני האדם היתה שפה אחת ודברים אחדים קודם למגדל, והוא בלל אותה ופיזרה לשבעים לשון שלא ישמעו איש שפת רעהו, כך הוא להפך דיבר עוד קודם למגדל בשבעים לשון שנשמעו באוזני אדם ובניו כלשון אחת, עד שהגיעו דורו של נוח ודורו של מגדל בבל, ושוב לא הצליחו רוב בני האדם לשמוע את קול האלוהים מתוך לשונותיו הרבות ולהכירו בלשונם. וכך אנחנו למדים שאין לשון אחת מסוגלת להכיל מחשבות האלוהים הרבות, ואין אנחנו יכולים לדבר עמו בלשונו, אלא הוא מדבר עמנו בלשון בני אדם לשונות רבות, והוא חייב בכל זמן וזמן לתרגם עצמו ללשוננו כדי לדבר עמנו, וכל דיבור שלו הוא מעביר דרך כל לשונות בני האדם, ואולי יחד, אם שומעים את דבריו בכל לשונותיהם, יש בהן מעט ממילותיו שלו. ועוד אנחנו למדים שהאלוהים מדבר בכל השפות בזמן אחד והאדם שומע רק שפה אחת, ואילו האדם לשון אחת מנסה ואינו מצליח לדבר, ושובר בה ושובר בה עד שמעמיד דבר.

יז.

אמר חכם עבדאללה: אומרים האשכנזים אלוקים במקומות שכתוב אלוהים, וזהו סימן של זהירות בלשונם כשהם חוששים לומר שמו, שאינם אומרים בפשטות שמו יתברך אלוהים. ואנחנו לא שמענו כדבר הזה מאבותינו, ואין אנחנו מכירים שם זה אלוקים ואין לנו שימוש בו, אף על פי שכמה מאיתנו התבלבלו אחר ששמעו כך מן האשכנזיים, והחלו גם הם קוראים לו אלוקים. שמצווה עלינו לפרסם שמו ברבים אלוהים, ולומר כך שמו בכל מקום שהוא מופיע, וכאשר מבקשים אנו להיזהר יש לנו לשונות רבות אחרות, כגון ריבונו של עולם והקדוש ברוך הוא והשם יתברך ובורא עולם ואבינו מלכנו וקונה שמיים וארץ ומלך מלכים ועוד כינויים רבים על דרך זאת, וגם בערבית כגון רַבּ אֶלְ-עַלַאמִין ועוד. ואין לנו חשש כלל לקרוא לו אלוהים, ואין לנו היתר כלל לקרוא לו אלוקים, שאין זה שמו כלל והוא לא נודע בו, וחס וחלילה שם זה אלוקים אולי משורש לקה בא, כגון מי שלוקים בנגע ובמחלה, ולא כך אלוהינו.

יח.
אמר חכם עבדאללה: כל לידה בריאה מחודשת בקדמוניות העולם, וראשיתה חושך על פני תהום, ורוח מרחפת על פני מים, ותוהו ובוהו בין ארץ לשמים, ואז נמצא מבדיל בין מים למים, החוקק תוהו ובוהו ורפש וטיט, ועושה ממש את שאינו ממש, וחוצב עמודים גדולים מאוויר שאינו נתפס, ועושה אותם כמעין ערוגה, מציבם כמין חומה, מסוכך עליהם כסוכה, יוצק עליהם מים עד שהם נעשים עפר. והלידה והבריאה בדיבור ובהבדלה ובנתינת שם, ומכאן שֶמה שאין הפה יכול לדבר, ומה שאין באוזן יכולת לשמוע, אין לגוף בגוף יכולת לברוא.

יט.

אמר חכם עבדאללה: מספרים באותו אדם פשוט שהלך אצל נסיכה יפה שלא היתה אישה יפה ממנה בעולם, שהיו פניה זוהרות באור החמה וצורתן כלבנה ושערותיה מקיפות אותן כַּלילה, וכל גופה אָצוּל מזוהר האינסוף שנשמר עוד קודם לשבירת הכלים והגופים בבריאה הראשונה, וכשעמד מולה כמשתזף לפני יופייה וכנמשך אל זה השורש שממנו נולד העולם העז פנים לבקש בוא חדריה, וענתה לו הנסיכה מיד ופניה עזות לפניו, לך אל בית הקברות, רק שם תפגוש אותי. והלך אותו אדם והמתין לה בין הקברים לילה ועוד לילה ועוד יום, כי חשב שאמרה לו כי אין נסיכה במעמדה יכולה להתייחד עמו בארמונה, ועל כן הציעה כי תגיע בהסתר לבית הקברות שאין האנשים רואים ותתייחד עמו. כשלא הגיעה ימים רבים ולילות ארוכים, עד שצימח זקנו וכחש בשרו, חשב שאמרה לו כי אין נסיכה במעמדה יכולה לפגוש בחייה אדם פשוט כמותו, אך מוכנה היא כי כאשר יובא גופה לבית הקברות יימצא הוא בסמוך אליה, חי ואחר כך מת, והתחיל לאהוב אותה באמת. לבסוף, לאחר ארבעים שנה, באה שיירת האבל מן הארמון ונשאה את גופת הנסיכה המתה, והיה בשרה קורן מן התכריכים וכל העם בוכים ואנשי הדת מתפללים והזקנות מקוננות, והוא עמד ונסתר וחש כי אינו יכול לבכות ואינו יכול להתפלל ואינו יכול לקונן, אלא רק להימשך אל האור הקורן מן התכריכים באהבה, והמוות לא היה לפניו פרידה אלא ההפך ממנה, היה הוא האיחוד. כאשר הלכה שיירת המלווים ונשארו פועלים להקים סביב לקברה הרך אחוזת קבר בנויה אבני שיש, נשכב בהסתר על האדמה מעליה, ואחוזת הקבר האטומה היתה מוקמת סביבו וסביבה וחוסמת ממנו את אור השמש. לאחר שנים שלא אכל היה אוכל מן העשבים שצמחו מקברה, לאחר שנים שלא שתה היה שותה ממעיין מים שעשה אלוהים שישטוף מקברה, לאחר שנים שראה רק חושך היה מתבונן בה ובאורה שהיה מאיר את המערה כיום, והיה מתבונן באהבתו אותה. לא חלפו שנים ארוכות עד שהתחיל מתפלל, וגילה כי תפילתו נמשכת מעלה מן הבשר שראה ושעתה בלה תחתיו ונמלא בתולעים אל העולמות העליונים, אל אהבת האהבה ולא רק אל האהבה עצמה. אחוזת הקבר נתפרסמה כעושת נפלאות והיו באים המון עם להתפלל בה, נשים וגברים היו מבקשים על זיווגם הארצי ונפקדים בבני זוג, ובני המסדרים הצוּפִיִים היו מבקשים על זיווגם השמימי ושומעים על המעלה הגדולה שאפשר להעלות את הזיווג הארצי לזיווג שמימי ולמשוך ממנו חוטי אהבת האל, והיו בוחרים להם אהובות ארציות שאחרי אהבתן ומותן יוכלו למשוך את אהבת אלוהיהם.

כ.

אמר חכם עבדאללה: התיר המשורר הקדמון משה אבן עזרא, הוא אַבּוּ הַרוּן, לכותב אחד להעתיק מדברי קודמו, ורק ביקש ממנו בזה הלשון: אם מצאת לך עניין להעתיק רעיון ממקום זר למקומך, אין אתה יכול להעתיק הדברים כלשונם, אלא עליך מוטל לשפרם, או תעדן ציורם או תדייק חרוזם או תגוון מילותם או תעמיק רעיונם, תחסיר מהם או תוסיף עליהם – חסרון או תוספת שלא יביישו קודמך. ואחר שעשית אחד מכל אלו או כולם, הרי שהדברים על פי האמת הנם שלך ובבעלותך, ויכול אחר לבוא ולהעתיק ממך.

אמר רבי שמעון (א-י)

אמר רבי שמעון (יא-כ)

אמר חכם עבדאללה (א-י)

להציג את המסמך הזה ב-Scribd