אמר חכם עבדאללה לזכר הבן איש חי

רבנו יוסף חיים, הבן איש חי

צילום הרב הקדוש רבנו יוסף חיים זצוק"ל, ריש גלותא דבבל, רבן של כל בני הגולה, הבן איש חי, נולד בבגדאד בכ"ז אב שנת ה'תקצ"ד, עלה השמימה היום לפני 105 שנים, י"ג אלול ה'תרס"ט, זכותו יגן עלינו אמן.

אמר חכם עבדאללה

אני הקטן חֶזְקֵל בן אַמַל כינסתי כאן אמירות מורי ורבי חכם עובדיה בן גוּרְגִ'יָה, והשם ירחם אם חללתי שבתות מעט פה מעט שם כדי להעלות הדברים על הכתב, שלא נותר לי תמיד זמן בשאר השבוע מרוב טורח הפרנסה והימים, וחששתי לשכוח הדברים.

לג.

אמר חכם עבדאללה: והנה בחלומי בלילה ההוא ראיתי את הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל מבבל אשר בא לבקרני בביתי ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה והתיישב ליד השולחן. ראה לפניו אחד מחיבורי, כמדומני ספר שאלות ותשובות, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר טוב מאוד, ועוד שאל אותי האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר כאשר היתה באמנה איתי? עניתי ואמרתי כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים, אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה לא תנח ידיך, כי יש נחת רוח מאוד לפני השם יתברך בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה, וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא, ואין לנו תורה שבכתב ללא תורה שבעל-פה, כך בתורת משה וכך אצל כל חכם וחכם. ואיקץ והנה חלום.

לו.

אמר חכם עבדאללה: אישה שמיניקה את בנה ומגלה דדיה, אסור לקרות או לברך כנגדה אפילו היא אשתו, וכל שכן באישה אחרת, ויש אומרים דְכיוון דְהאישה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה, הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידיים והפנים, ומותר לקרות או לברך כנגדם אפילו היא אישה אחרת. ושיער של אישה שדרכה לכסותו ערווה הוא, ואסור לקרות ולהתפלל ולברך כנגדו ואפילו בשער אשתו, ואין חילוק בזה בין אישה כעורה וזקנה וכיוצא, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין מעט מהן לצאת חוץ לצמתה וכיסויה בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן כיוון שדרכן בכך ורגילים בהם. והנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש, מותר לקרות כנגדן כיוון דכל הנשים דרכן בכך, ומותר לקרוא שם גם כנגד אשתו בשעה שהיא פרועת ראש, אבל שם בערי אירופא שדרכם של נשים ללבוש אנפילאות תמיד, ואין נראה אפילו כל דְהוא מכפות רגליהם, הנה אורח ההולך שם מעירנו בגדאד, אף על פי שאשתו אינה נוהגת בכך, כי במקומה דרכן של נשים לילך בכפות רגליהם בגילוי, הנה הוא צריך להיזהר שם בזה ולחשוב כפות הרגליים כולם ממקומות המכוסים, כפי מנהג המקום ההוא, ואסור לקרות כנגדן והן כערווה, ואפילו כפות רגלי אשתו שהוא רגיל בגילוין נהפכות ערווה לפניו שם.

לז.

אמר חכם עבדאללה: כל אדם ינשק ידי אביו ואמו בערב יום הכיפורים לעת ערב, קודם שילך לבית-הכנסת, ויבקש מהם מחילה. ודבר זה הוא חיוב גדול על כל אדם, ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא ומזלזל בכבוד אביו ואמו – דאם בין אדם לחברו חייבו חכמינו זכרונים לברכה לבקש מחילה קודם יום הכיפורים, כל שכן מאביו ואמו, שאין אדם ניצול מחטא זה בכל יום. ואם הבן שוטה ולא ביקש, הם יתנו לו מחילה, שיאמרו בפיהם: אנוכי מוחל לבני פלוני על כל מה שחטא לי, מחילה גמורה. וכן כל תלמיד שיש לו רב או חכם או מורה בעירו, ילך אצלו קודם יום הכיפורים ויבקש ממנו מחילה.

נב.
אמר חכם עבדאללה: אמרו במשנה מסכת אבות: "אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד", ונראה לי לפרש בסייעתא דשמייא, הנה נודע ששכל האדם מורכב מחלקים הרבה, והוא דוגמת השושנה שיש בה עלין הרבה זה על גב זה, ולעת ערב תמצא אותה סתומה, שכל העלין הם נקבצים ונצמדים יחד ושוכבין זה על גב זה, והרי היא כולה גולם אחד. אך בעבור עליהם הלילה לעת בוקר תתפתח ויפרדו ויבדלו העלין זה מעל גב זה, ומה שהיתה נראית גולם אחד, הנה עתה נראית חלקים רבים, שכל עלה מן העלין עומד ומובדל בפני עצמו. כן השכל הוא מורכב מחלקים רבים, לכך יוליד לאדם בעניין אחד אופנים רבים, כי אם יראה או ישמע עניין אחד ישפוט בשכלו שכך וכך היה, וכך וכך סיבתו, וישפוט בזה כמה אופנים, כי אפשר שכל חלק מחלקי שכלו יוליד לו אופן אחר. ברם בתחילת ראייתו העניין בהיותו רך בשנים הנה שכלו הוא גולם אחד. לכן במושכל הראשון ריבונו של עולם ישפוט ויחליט בו דווקא בהיותו כגולם רך בשנים, בליל השושנה, והוא אופן אחד הדן באחד. ואחר עבור זמן מה, עם שיתפרדו חלקי שכלו ויהיו אופנים רבים ויראו לו אופנים חדשים, ידון בכל הדברים הרבים ויברר האופן היותר מוכרח והיותר אמיתי שבהם, והוא מתמתן בכל דבר שבא לפניו, דאפשר שכל חלק מחלקי שכלו ישפוט לו אופן מחודש, ואז ידון ויגמור הדין בדברים הרבים. אך זה כבר אחרי שגמר הדין בדבר האחד, קודם שהתפרד וקודם שהתמתן וקודם שבא היום, אלא בלילה בלילה.

נד.
אמר חכם עבדאללה: קראנו בפיוטו הקדוש של רבנו יוסף חיים ליום ט"ו בשבט שגילה: "אז ירנן עץ היערים לפני אל אדיר אדירים יעיר זמירות ושירים", ובאמת באותו היום שרים כל האילנות והשיחים והצמחים, ובכל יום ויום הם שרים, שאין לך יצור חי שלא שר בנעימה לפני ריבונו של עולם, ובכלל זה עץ התמר ועץ האתרוג ועץ הזית ועץ התאנה ועץ הרימון וגפן הענבים, שכולם מעלים רננה לבוראם מסוף עולם ועד סופו, ולא רק הם אלא גם הנהרות והנחלים והיובלים, וגם הגשם והברד והשלג, וגם הרוח והסערה והרעם, כולם באים ושרים להודות למי שאמר והיה העולם, והם שרים כל אחד בנעימה אחרת, המיוחדת רק להם, והם שרים בכל יום שיר חדש, המיוחד רק לאותו היום, ועד קץ הימים אינסוף שירים עולים כריח ניחוח לאל אדיר אדירים, והם כל לבבות בשמחה מעירים.

נה.
אמר חכם עבדאללה: ודע כי אבותינו סיפרו לנו על רבנו הרש"ש, רבי שלום שרעבי הקדוש ז"ל, רבו של החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, כשיצא מארץ תימן מצנעא בא דרך בומביי ובצרה לעירנו בגדאד, ישמור עליה הרחמן, והיה בה עובר אורח כדי לילך ממנה לירושלים, דרך חלב ודמשק, להיות בירושלים ראש למקובלים בישיבת בית אל. וכאשר בא רבנו הרש"ש אצלנו היה מתעלם כדי לא להודיע עצמו שהוא חכם, אלא סוג אדם פשוט גר עובר אורח, ונתעכב פה עד שניזדמנה לו שיירה שהולכת לדמשק. ובזמן ישיבתו פה היה הולך ביום לישיבה שעל מצבת השיך יצחק גאון ז"ל, ויושב ללמוד זוהר הקדוש עמהם. ואומרים שכאשר היה לומד בזוהר פרשת בלק היה רבנו לומד הזוהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהגיע לתיבות "כֹּה תְּדַבֵּר" וגומר היה מוציא תיבת "כה" מפיו בחוזקה ותוקף לבו בכוח גדול. ויאמרו לו הזקנים היושבים שם: "מדוע אתה צועק בתיבת "כה" בתוקף ובקול גדול וקורא אותה בכוח גדול מאוד?", ויאמר להם בלשון ערבית של תימן בזו הלשון, "האדי אל כה חרקת קלבי", שפירושו זאת ה"כה" שרפה את לבי. עד כאן שמענו מאבותינו. נמצא שצדיק זה קודם שזרח אורו בירושלים תוב"ב, תבנה ותכונן במהרה בימינו, בא אל ארצנו ודרכו רגליו על רחובות עירנו, כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראש, ואשרי עין ראתהו, זכותו יגן עלינו. אמן.

פב.
אמר חכם עבדאללה: קראנו אצל הבן איש חי כי אפילו עני המתפרנס מצדקה יתן מתנה לאביונים ויקבל מחבריו ביום הפורים, אבל במקום שאין עניים, ולוואי ירבו מקומות אלו, אף-על-גב שאין אנו מכירים היום מקומות כאלו, יכול לעכב מעות פורים אצלו עד שיגיע למקום אחר עם אביונים ויתן, או עד שיגיעו אביונים לעירו ויתן להם, ובכל מקרה לא ימתין עד פורים הבא, אלא קודם הפורים הבא לפחות ביום יעשה הדרך, גם אם היא ארוכה, למצוא אביונים ולתת להם המעות לכבוד הפורים.

פג.
אמר חכם עבדאללה: מהו שאנחנו קוראים לחכמים בשמות ספריהם, כגון שלרבנו יוסף חיים נקרא הבן איש חי, כשם ספר ההלכה על פי פרשת השבוע שכתב? שמה מותיר חכם בעולם? תלמידים, ומותר לקרוא לחכם על שם תלמידו כשם שקוראים אדם על שם בנו, ומותר לקרוא לתלמיד על שם רבו כשם שקוראים אדם על שם אביו. וכן מותירים החכמים ספרים, שהם כמצבה שהם מניחים בעולם עוד בהיותם בחיים, וכל הפותח ספרו של חכם כאילו מעורר אותו חכם לחיים, ועל כן חכמים נקראים חיים במותם שאנחנו מעוררים אותם יום יום לחיים בתלמודנו, ודוד ושלמה ותנאים ואמוראים וראשונים ואחרונים ופייטנים ובעלי לשון כולם יושבים בינינו בבית-המדרש, ועל כן אנחנו מצווים לקרוא בספרים רבים ככל שיכולים אנו, לעורר לחיים מחברים רבים, שימצא גם מי שיעורר אותנו לחיים אחרי לכתנו, אמן.
–

צז.

אמר חכם עבדאללה: רבנו יוסף חיים, שקורין אותו הבריות הבן איש חי, היה חובש על ראשו הטורבאן, ובאמת כבר לא היה המנהג בדורו בין החכמים לחבוש הטורבאן על הראש, שכבר נטלו לעצמם כובעים מודרניים יותר. אבל הוא שידע ששוב אין המצנפת חביבה על הבריות, המבקשים להיות מודרניים ולאמץ את כובעי התורכים, התעקש להמשיך להעלותה על ראשו, והסביר באחת תשובותיו כל דרך לבישתה, ואם מותר לתקנה בשבת: "בעניין המצנפת שהיו לובשין גדולי בני עמינו פה עירנו בגדאד, יגן עליה אלהים, מזה עשרים שנה נתבטלה, אך אנא עבדא עד היום אני לובש אותה, וזה סדר לבישתה: תחילה לובש על ראשו כובע עב וחזק שקורין: "כימא", והיא מלאה מצמר גפן מעשה מחט. ועל כובע זה לובש כובע אחר שקורין: "פֵיס", וכורך עליהם חתיכת בגד לבנה לחזקם, ואחר כך כורך עליהם הבד הגדול שקורין: "שַאל", בכריכה מהודקת ומהודרת בכמה קיפולים זה על גבי זה מעשה אמן, שאין כל אדם יודע לכרוך אותה, ומחזיק אותה במחטים קטנים שתוחב בה, ובזה תהיה המצנפת הזאת חזקה שיוכל להסירה מעל ראשו, ולהחזירה כמה פעמים ביום, ועד חודש ושני חודשים ויותר תישאר בתיקונה כמו שהיא, לשום אותה בראשו ולהסירה ולהחזיקה שלא תתקלקל. ובאמת פה עירנו בגדאד, יגן עליה אלהים, היה המנהג פשוט לתקן המצנפת בשבת וביום טוב, ולא שמעתי מי שחושש בזה, אף-על-פי שבדור שלפנינו היו כל תלמידי חכמים וכל בעלי בתים הזקנים לובשים מצנפת זו".

צח.

אמר חכם עבדאללה: אסור לעשות גבינה בחג שבועות, דאין לגַבֵּן ביום-טוב, אבל מה שקורין בערבי לַבַּן, ובלשון לעז יֶגוֹרְטִי, מותר לעשות ביום-טוב, אך אין לעשותו אלא מחלב שנחלב בערב-יום-טוב. וגם העליתי בסייעתא דשמיָא דמותר לעשות "דוֹז דוֹנְדֻרְמָה", שהיא הגלידה, ביום-טוב. וזה המתַקֵן ועוסק בדבר זה, ה"דוז דונדורמה", אף על פי שהוא משתכר ביום טוב שכר – מותר, משום שמחת יום-טוב, דיש תענוג הרבה בזה ה"דוז דונדורמה" ביום-טוב של שבועות, שהאוויר חם הרבה במדינות אלו, ויש בזה שמחת יום-טוב. אבל לחלוב ביום-טוב אסור, מפני דאין מותר לחלוב ביום-טוב אלא לתוך המאכל. ומי שיש לו בהמה בביתו עומדת לחלבהּ, יחלוב הגוי ויקח הגוי את החלב לעצמו. ופה עירנו בגדאד דרכם שיניח הישראל האורז בתוך הקדרה, ויוליך הקדרה עם האורז שבה לבית הגוי, ויחלוב הגוי על האורז בפני ישראל, כי צריך לחלוב תוך המאכל. ואז יוכל לחלוב בחג השבועות ולהכין האורז בחלב בחג השבועות, ויוכל לאוכלו בחג השבועות.

קיז.

אמר חכם עבדאללה: נראה לי, בסייעתא דשמייא, דיעקב אבינו, עליו השלום, לקח חלקו: ניסן, אייר, סיוָן, ועֵשָו לקח חלקו: תמוז, אב, אלול. אך נתגבר עליו יעקב אבינו, עליו השלום, וחטף ממנו את אלול, ונשאר בידו תמוז ואב בלבד, ולכך שלט בהם בזמן החורבן והֵרָע לישראל בהם. אך לעתיד לבוא גם שתיים אלו יהיו ימים טובים לישראל, ודבר זה תלוי בתשובה ומעשים טובים. ולכן  חודש זה נקרא אב, שהוא עתיד להיות אב לכל חודשים, מאחר שנעשו בו רבות רעות מוכרח שיהיו בו טובות מרובות יותר מכל חודשים, על דרך מה שאמר הכתוב: "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ" (תהלים צ', ט"ו), ותוקף ימים רעים של חודש זה הוא בכניסתו בלבד, שהם תשעה ימים, שיש בהם רי"ו שעות. תוציא מהם ארבע שעות, שהם שליש אחרון של יום תשעה באב, שאז נולד המשיח, מושיען של ישראל, נשאר רי"ב שעות, ונעשו רי"ב שעות אלו רעים לישראל בחורבן, בשביל שביזו תלמידי-חכמים, וידוע כי תלמיד חכם של ארץ ישראל נקרא רבי, ומאחר שביזו את "רבי", לכך לקו ברי"ב שעות קשות אלו של תשעה ימים הנזכרים. והנה אנחנו בוטחים כי רי"ב שעות רעות אלו יתהפכו לעתיד לטובה, שיהיה מספר "אורה", שעולה רי"ב.

–
קיח.

אמר חכם עבדאללה: תספורת אסור מדינא בשבוע שחל בו תשעה באב, אחד ראשו ואחד כל שער שבו, ויש נוהגין להחמיר משבעה עשר בתמוז. ובזקן: כל שמעכב האכילה מותר לספר. ופה עירנו אין אנחנו גוערים ביד המקלין בזה בחוזקה. ואסור מכוח המנהג לאכול בשר ולשתות יין בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש נוהגין בזה מראש-חודש, ויש מן שבעה עשר בתמוז. ופה עירנו בגדאד ישמור עליה אלוהים נוהגין איסור מליל שני של חודש אב עד ליל עשירי.

אמר חזקל

אין חכם ניכר אלא בתלמידיו, ואין התלמידים ניכרים אלא ברבם, כפי שהמעיין והמים קשורים ביניהם וכפי שהדבר, הדיבור והדובר אחוזים, ועליהם נוספת האוזן. ועל כן אני הקטן אלמוג בן סמירה כינסתי כאן אמירות חזקל בן אמל, תלמידו של חכם עבדאללה בן גורג'יה, למען ירוץ בהן הקורא וילמד מן הפרי על העץ ומן הבן על האב ומן התלמיד על מורהו. ואם נמצאתי מוסיף או מחסיר דבר מדברי המקור, ימצא בי הקורא את האשם, ואל ימצא בחזקל, ותבוא הברכה על כולנו.

ג.

אמר חזקל: פעם אחת חלמתי והנה עומד חכם עבדאללה בראש בית-הכנסת הגדול של בגדאד, צְלַאת אֶלְ-כְּבִּירִי, ועל ראשו טורבן כעל ראשו של הבן איש חי בתמונותיו, וקהל אדירים של אנשים עומד לפניו להקשיבו, ובתוכם אבי ואמי וסבותי וסבי, וכל שאמר החכם בבית-הכנסת בירושלים אומר הוא שוב בבגדאד, אלא שהפעם שפתו מעורבת, חצייה ערבית וחצייה עברית, ולעתים אף מילה אחת חצייה ערבית וחצייה עברית, וקולו צח וברור לפני קהל הרבבות. והקהל הולך וגדל ובית-הכנסת הולך ומצטופף עד שכמעט הוא מתפקע, אך כל פעם שכמעט הוא מתפקע גדל מעט בית-הכנסת, קירותיו נסוגים אל החוץ ואל השמים, עד שההיכל גדול כבית-המקדש בחזיונות יחזקאל. ואני עומד בתוך הקהל אחרי שראיתי כל הקהל מלמעלה, עומד רחוק מהורי עד ששוב איני יכול לחזות בהם, ועל אחת כמה וכמה איני יכול לגעת בהם, והייתי מבקש ללכת בין רגלי האנשים ולהגיע עדיהם, והייתי הולך ועובר ושומע את קול החכם צלול וברור, שוב המעשייה על הערבי וכלי הזהב, שוב הזקן והתאנים. הגעתי עד רגלי הורי, וכל קומתי הגבוהה נקצצה והיה ראשי נוגע בברכיהם כבינקותי, ואני מביט בהם עומדים ומאזינים לחכם עבדאללה, ואינם מחולקים בין עזרת נשים לגברים אלא שניהם עומדים יחדיו ומבטם זה לזה נעים, ואף הוריהם מאחוריהם נושאים עיניים, ולִיָהוּ אבי פונה אלי ואומר לי, חסקל, חסקל, ומושך משמי מילים בערבית, ואני מתבונן בו ואינו מבין, ואַמַל אמי פונה אלי, וגם היא קודם אומרת את שמי ואחר כך אומרת לי מילים הנשמעות חיבה וכולן בערבית, ואני מתבונן גם בה ואיני מבין, קורא לה, את תקווה, לא אַמַל, והיא אינה מבינה, והם פונים אלי יחד בערבית, אַשְׁלוֹנַכְּ, אַשְׁלוֹנַכְּ, חסקל, נַסִיתַ, נַסִיתַ לִסַאנַכְּ, שכחתָ, שכחתָ לשונך, תהום נשייה השלכתָ בנו, איך נעלה באוב מילותינו, איך ילד שלנו נמכר לאורחות ישמעאלים ושוב אינו מבין אותנו. ואני מושך בשמלת אמי, מושך חולצת אבי, ונופל על הקרקע לאטום אוזני, איני יכול לשמוע עוד את מילותיו של החכם, כבר שעה ארוכה אני מאזין לו, כבר שעות ארוכות, והמילים חוזרות, שוב מעשייה זו, שוב סיפור זה, החכם מצעק ואני הולך ומצעק אחריו, ואף על פי שהצטמצמו מידות גופי ושבתי להיות כילד קולי היה גדל ועולה ומתגבר בהיכל, והייתי צועק אל חכם עובדיה, והייתי צועק על חכם עובדיה, והייתי צועק עבדאללה, עבדאללה, והייתי צועק אמא, אמל, תקווה, והייתי צועק אבא, אליהו, ליהו.

מ.

אמר חזקל: פסח זה נעשה ביעור חמץ איש-איש בגופו, נעבור בנר ונוצה נתחיל מפתח הפה והנחיריים ונמשיך ונעמיק. ולאשתו אמר: תני לי הנר והנוצה ואחפש חמץ ואבדוק בכל החורין והסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ, ולא אָקוּץ בבדיקתי אף על גב שיש בכך טרחה גדולה, ואשמח כי כותלי הבית לא עשויים אבנים קטנים, ואם היו בנויים אבנים קטנים היתה עלי טרחה כפולה ומכופלת ולְפוּם צַעֲרָא אַגרָא. ואַת תעייני היטב בכל הבגדים, בכיסים שלהם, אולי הנחנו בהם חמץ, ואפילו על הספק צריכה את לבדוק ולראות. ונברך על ביעור החמץ אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ, ונתחיל נברר כל החדרים לאור נר אחד של שעווה, ועמנו קערה שנתנו בתוכה חתיכת לחם וסכין כדי לחטט בה בחורין וסדקין, ונניח עשרה פתיתי חמץ בזוויות הבית קודם בדיקה כדי שנמצאֵם ונבַעֲרם, ונניח בקערה הנזכרת מעט מלח, והטעם מדברי רבנו יוסף חיים, הבן איש חי, בפרשת צַו, דְהשטן וגֻנְדָּא דִילֵהּ מתקנאין במצוות בדיקת החמץ הרבה, ולכן מוליכין עם הבודק מלח, לדחות המשׂטינים והמקטרגים, על דרך שאמרו בהשמת המלח על השולחן, ועוד טעם, דעושין כן לסִימָנָא טָבָא שנזכה לשנים רבות לבדוק בכל שנה ושנה החמץ ולהבעירו, דְהמלח הוא סימן לקיום דכתיב בספר במדבר "חָק-עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִיא לִפְנֵי יהוה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (במדבר י"ח, י"ט), משמע ברית מלח דבר המתקיים. ולאחר ביעור החמץ מברכין שלוש פעמים כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דְּלָא חֲזִיתֵיהּ וּדְלָא בִיעַרְתֵּיהּ לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא, ויש להבין לעומקה מילת חמירא שכוללת כל סוגי חמץ, ולעשות את החמץ הפקר שאין לנו רשות בו.

 

מתוך:

אמר רִבִּי שמעון

קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:
חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל

הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":
חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה

הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":
אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל

–

האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון", "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".
"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.
כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.
–

–

אמר רבי שמעון א'-י'

אמר רבי שמעון י"א-כ'

אמר רבי שמעון כ'–

אמר חכם עבדאללה א'-

 אמר חכם עבדאללה א'-י'

אמר חכם עבדאללה י"א-כ'

אמר חכם עבדאללה כ"א-

אמר חזקל א'-נ"ו

אמר חזקל א'-נ"ז

להציג את המסמך הזה ב-Scribd